יש מי שמוותרים על עצמם מראש בעקבות פוסט טראומה מורכבת ומשתמשים בקלף הטראומה כתירוץ להתנהגות הרסנית ופוגענית, אשר מרחיקה אנשים בריאים והזדמנות להחלמה ומותירה את המתמודד.ת בודדים, מוקפים באנשים פצועים - אלו היחידים שיישארו ויספגו יחס מזלזל.
איך אפשר אחרת? מטראומה להחלמה
טראומה מילדות משאירה בנו חותם גם שנים לאחר סיום האירועים הטראומטיים ומתבטאת בדפוסי התנהגות מבוססי טראומה שבאים לביטוי בקשרים בינאישיים, חברתיים, זוגיים ורומנטיים. קיימת תפיסה מוטעית שיש דברים שאי אפשר לתקן ויש אנשים שהם "פשוט ככה" כי חוו טראומות בעבר; גם אני התנהגתי בצורה פוגענית תוך ניצול "קלף" הטראומה, לפעמים לא במודע.
איפשור - ENABLING זה לאפשר לאדם עם טראומה לשחזר טראומות מתוך מחשבה שאי אפשר אחרת ו"ככה זה" עם טראומה מורכבת.
לפני תחילת החלמה הקפתי את עצמי באנשים מאפשרים, והייתי אדם מאפשר עבור טראומות של אחרים. מול אדם או סביבה "מאפשרת" טראומה לא היה רצון לשינוי ושיפור עצמי. רק כאשר שבעתי מחיים עם טראומה והתעורר בי רצון לשינוי שמתי לב למקומות בהם אני זו שצריכה לקחת אחריות ולשנות את המציאות שלי.
למה חשוב לקחת אחריות?
לקיחת אחריות על החיים שלי הם חלק חשוב בהחלמה. זה להגיד לעצמי (ולאחרים) שהחיים לא קורים לי אלא אני זה שחיי אותם במודעות ואחריות. כאדם בוגר שנתון לאחריות של עצמי בידי האחריות להצלחה שלי; אני זה שקובע איך החיים שלי יראו ומכתיב אותם ולא הטראומה שלי.
הנה מספר פעולות שעוזרים לי לחיות חיים חופשיים ומאושרים ולהשתחרר מבושה ואשמה
1 - הבנת הדפוסים וצורת חשיבה שהובילו ליצירת המציאות הנוכחית:
שהתחלתי תהליך ריפוי הבנתי בהדרגה שרוב הטראומה שלי כאדם בוגר נוצרה משחזור דפוסי חשיבה והתנהגות המושרשים בי מילדות ומקורם בטראומה. כאשר הבנתי שהחיים שלי זה תולדה של טראומה ששחזרתי ולא שאני "קורבן של המציאות", הבנתי שניתן לשנות את המציאות על ידי זיהוי ושבירת דפוסי התנהגות
2 - שבירת דפוסי התנהגות:
ניתחתי דפוסי התנהגות שלי בקשרים עם אנשים שמתי לב (לראשונה בחיי) שגם אני פגעתי, הכאבתי ואכזבתי אחרים כי שמתי את עצמי במרכז תשומת הלב שלי תוך התעלמות מרגשות של אחרים. הוצפתי אשמה, בושה, ומחשבות שאני אדם רע ואסור לי להיכנס לקשרים עם אנשים כי רק אפגע בהם; הרגשתי צורך לכפר על הטעויות שלי, רציתי להתנצל מול כולם ושיקבלו את הסליחה שלי. חשתי דחיפות להסביר את עצמי ולהתנצל על *כל* מה שאי פעם עשיתי רע, וכך יצרתי לעצמי המון בושה ואשמה שהם לא שלי. בניסיון להיות אדם טוב יותר ולפתח מודעות הלכתי לקיצון השני של הלקאה עצמית, האשמה עצמית ותחושה שעדיף לכולם בלעדיי.
ראיה של שחור-לבן זה סימפטום של טראומה: אני אדם טוב-תמים-מלאך שנפל קורבן למציאות החיים או אני אדם רע-שטן-אכזרי שפוגע בכולם ועדיף שלא אהיה.
המציאות מורכבת יותר מזה ומלאה בגוונים של אפור. כיום יותר קל לי לקבל שאדם אהוב יפגע בי ושאני אפגע באדם אהוב כי קשרים אנושיים מורכבים גם מאכזבות.
טיפול עזר לי להבין יותר טוב את המורכבות של קשרים אנושיים ולעבד את התחושות שלי סביב המקרים שאני הייתי "האדם הרע" בסיפור.
3 - לקיחת אחריות:
החלק הכי קשה עבורי היה להודות בפני עצמי שטעיתי. אני אנושי ופגעתי בחברים, איפשרתי לטראומה לנהל אותי. ההפסקה מהעולם בזמן הסגרים של קורונה עזרו לי לבחון את הקשרים שלי ואיפה אחריות שלי להשתפר, ללא ציפייה שאדם חיצוני הוא זה שיגרום לי להשתנות.
ניתקתי קשרים עם רוב מי שהיו החברים שלי באותה תקופה; רציתי לשנות חיי וידעתי שעבור כך אשנה את מה שמקיף אותי - הייתי בסביבה מאפשרת, פוסט טראומטית, אנשים עם התמכרויות שונות, ורובם ללא כוונה להפסיק את ההתמכרות או לשנות את חייהם לטובה.
לקחתי אחריות על עצמי והעפתי מחיי כל מה שמשחזר טראומה כי אני רוצה להיות מוקפת אנשים טובים ואוהבים שלא ישתקו אם אתן להם יחס מזלזל.
4 - בקשת סליחה:
אחרי שהבנתי שפגעתי רציתי לבקש סליחה מאנשים שקיבלו ממני יחס מגעיל וחוסר התחשבות. רציתי לבקש סליחה מ-כ-ו-ל-ם בבת אחת (הלכתי לקיצון של הלקאה עצמית). בטיפול הבנתי שלא מכולם צריך לבקש סליחה, לא כולם ירצו לשמוע את הסליחה וגם אלו שכן ישמעו את הסליחה ממני - לא כולם יקבלו אותה או ירצו קשר איתי בעתיד.
יש אנשים שפגעתי בהם והקשר נהרס ולא יוכל להשתקם, בעיקר מי שיצאתי איתם בקטע רומנטי/ מיני/ זוגי.
זה אנושי שקשרים ייגמרו בגלל שאני פגעתי.
5 - חופש מבושה ואשמה:
תהליך שאני עושה עד היום בטיפול. ההבנה שאני אנושי וגם לי מותר לטעות. זה אנושי לטעות.
להבין ולקבל את זה שגם האנשים שהכי אוהבים אותנו יפגעו בנו, ואנחנו נפגע באהובים בנו מכל - כי ככה זה קשרים אנושיים.
הבושה והאשמה שסחבתי על עצמי נבעה מהרצון שלי להיות על-אנושית, לא לפגוע ולא להיפגע.
זה אפשרי רק בקשרים שטחיים או כאשר אחד הצדדים סובל בשקט יחס מזלזל (עוד סימפטום של טראומה מילדות).
בקשר אנושי בריא יש מורכבויות, יש שמחה, אושר וחיוביות ויש גם כעס, תסכול, פגיעה ועצבות.
מה שעזר לי להשתחרר מהבושה ואשמה (ולא לייצר לעצמי בושה ואשמה חדשים) זה להיכנס לקשרים אנושיים בידיעה שאני מוכנה לקבל את כל מגוון הרגשות והתחושות שקשר כזה מביא.
וזה פתח אותי לקשרים אמיתיים וכנים, עם בני אדם שרוצים להתקרב, לתקשר, להיות נוכחים גם כשנעים וגם כשלא נעים.
לסיכום
אנשים עם פוסט טראומה מורכבת יכולים להחלים מהסימפטומים והתנהגויות שהושרשו בילדות, ולנהל חיים בריאים עם קשרים אנושיים שבהם כל אחד ואחת מביאים את עצמם בצורה אותנטית וכך להשתחרר מבושה ואשמה.
כדי לחיות בצורה טובה אדם עם פוסט טראומה צריך לקבל את ההחלטה מתוך מקום פנימי שלו ולפעול על מנת לשנות את המקומות, האנשים והסיטואציות המאפשרים לו להישאר בטראומה ולהשתמש בטראומה כתירוץ להיתקע במקום.
תהליך החלמה מטראומה חייב להיעשות בליווי טיפול רגשי עם איש או אשת מקצוע אשר מבינים את ההשלכות של טראומה רגשית עמוקה בילדות. הליווי הטיפולי לא חייב להיות רק בדיבור ועבור מי שחיים עם CPTSD טיפול בדיבור יכול להחמיר את המצב במקום לשפר אותו.
מה שעזר לי (יש לקרוא את ההמלצה בערבון מוגבל) במקום לדבר על הטראומה:
- ליווי של אשת מקצוע שמודעת למורכבות והשלכות פוסט טראומה מורכבת, בליווי דיברנו בעיקר על *ההווה* והסימפטומים שמפריעים לי, תוך נגיעות קצרות בעבר והבנת דפוסי ההתנהגות שאפשר לשנות.
- טיפול בכתיבה: ביבליותרפיה. עברתי טיפול כזה לתקופה קצרה בליווי אשת מקצוע ואז המשכתי לבד.
- טיפול באומנות: יצירת אומנות / קולאז' / ציור או כל דבר עם הידיים והתייחסות לרגש שעלה בי כשיצרתי את הדבר, או הרגשות שזה מציף בי; התייחסות לרגשות ולא לאירוע הטראומתי עזר לי להבין יותר לעומק את הטראומה הרגשית, ולשחרר אותה בהדרגה
- ליווי רגשי עם חומרים משני תודעה.
כתבתי על כך בהרחבה