פסילוסיבין מוזכר בשנים האחרונות בהקשר של טיפול אלטרנטיבי למצבים נפשיים כמו פוסט טראומה, חרדות, הפרעות נוירולוגיות והפרעות כאב כרוני שאינם מגיבים לטיפול קונבנציונלי.
תוכן:
אולי יעניין אותך: חזרה למייקרודוזינג 1 || חודש שני עם מייקרודוז || הפסקה ממיקרו ואינטגרציה
מהו פסילוסיבין?
מדובר במולקולה הנמצאת בפטריות מסוימות וצריכה שלה גורמת לחוויה של שינוי תודעה המאפשר גישה לרובד עמוק בתוכנו שבדרך כלל אינו נגיש. מחקרים עם חומרים משני תודעה אינם חדשים בעולם הפסיכיאטריה והיו קיימים עד שנות ה 70, לאחר מכן נאסרו לשימוש כחלק מהמלחמה בסמים אך בעשורים האחרונים הם חוזרים להיות פופולאריים, בעקבות כישלון הכדורים הפסיכיאטריים ועלייה בשימוש מחתרתי עבור אלו שרוצים ריפוי עצמי אמיתי.
נטפליקס העלו תכנים לימודיים בנוגע לפסיכדליה, ההיסטוריה מאחוריהם וטיפול בהם; המלצות צפייה שלדעתי הם חובה למי שמתכוון לצאת למסע עם משני תודעה: How to Change Your Mind Fantastic Fungi יש גם ישראלי (לא בנטפליקס)
טריפ של חמלה - דוקו של הבמאי גיל קרני
האם החומר חוקי? מדינות קולורדו ואורגון אישרו אי הפללה והקמת מרכזי בריאות טיפוליים להתנסות בטוחה בחומרים. בישראל אושרו לאחרונה מחקרים קליניים עם MDMA, DMT ופסילוסיבין, מתוך הבנה שיש להם פוטנציאל טיפולי ובעקבות מחקרים דומים שבוצעו בארה"ב ואירופה שהראו תוצאות מרשימות בהשוואה לכדורים פסיכיאטריים או טיפול פסיכודינמי בשיחות.
למה לכתוב על המסע שלי עם פסילוסיבין? במחקרים קליניים ההתמקדות היא בעיקר בנתונים סטטיסטיים ומדידים וחסרה התייחסות לרגשות, תחושות וחוויה אישית של האדם; תוצאות המחקר מפורסמות לאחר 5-10 שנות מחקר, ניתוח נתונים ואישורי משרדי בריאות ורוקחות.. עד שמגיעים להסכמה של המינון ה"אופטימלי" לטיפול בבעיה, מחליטים לסנתז את המולקולה לכדור או תרופה ומאפשרים לחברת תרופות (או מספר חברות) למכור את התרופה תחת פטנט שלהם. התמקדות במולקולה יחידה מפספס את המטרה של טיפול בצמחים והתוצאות של מולקולה מסונתזת לא יעילות כמו מיצוי מלא מהצמח; כאשר השוו יעילות טיפול ב CBD מסונתז לעומת CBD שמוצא במלואו מצמח הקנאביס (Full Spectrum), הטיפול הצמחי נמצא יעיל לעומת המולקולה ממעבדה.
דגשים לפני קריאה :
(קחו נשימה עמוקה והכינו כוס שתייה להנעמת הקריאה, כדאי לקרוא מקטעים לעצור בין לבין)
*נכתבו כאן חלק מהדברים שעלו במסע ועם הזמן בטח יפלו לי עוד אסימונים ואגיע לעוד הבנות ומסקנות מתוך החוויה, חשוב לזכור שנכתב בהקשר לחוויה האישית שלי - מהתחושות בגוף ועד למסקנות והרגשות שעלו בי. החוויה של כל אחד ואחת ייחודית לאדם עצמו.
*הטקסט נכתב בעיקר בשבילי ועבור אלו שמעניין אותם לקרוא על חוויות של אחרים עם פסילוסיבין, רלוונטי לרופאים, חוקרים ומטפלים שרוצים להבין את החוויה של מטופל, בתקווה שיקימו גם כאן "מרכזי בריאות טיפוליים" כדוגמת מדינות ארה"ב.
*פסילוציבין הוא חומר אורגני הזייתי ממשפחת הטריפטמינים שקיים בפטריות פסילוסיבין. פסילוציבין הוא חומר פסיכואקטיבי שצריכתו יכולה לגרום לשנוי מצב התודעה, לרבות גרימת הזיות או אופוריה. החזקה או שימוש בפסילוציבין או פסילוצין הוצאו מהחוק או הוגבלו ברוב המדינות (ויקיפדיה)
מייקרודוז
(שבועיים וחצי עם מייקרודוז)
מהו מייקרודוז? מייקרודוזינג (Microdosing) היא נטילת מינונים נמוכים של חומר משנה תודעה, בתדירות משתנה (נניח כל כמה ימים) לתקופה מוגבלת וידועה מראש (נניח למספר שבועות). מינון נמוך של החומר מאפשר תפקוד כרגיל בזמן שמתרחשים שינויים תת-הכרתיים למי שנוטל אותם. מייקרודוז היא שיטה שאנשים הסובלים מדיכאון וחרדות מדווחים שסייע להם עם סימפטומים ושיפר מצב רוח.
בפעם הראשונה שלקחתי מייקרודוז הייתה מלאה בלחץ וציפייה. חששתי איך הפטריות ישפיעו עליי ומה זה ישנה אצלי מבחינת תפיסת המציאות… נסעתי לטיפול מחוץ לבית והדרך חזרה העלתה בי חששות כי אהיה לבד בתחבורה ציבורית. לפני המיקרו' הראשון הפסקתי צריכת קפאין, קמח לבן ומזונות שמפריעים לפעילות הפטריות. התחלנו בנשימות ונטיעת כוונה למיני-מסע הזה (מדובר בכמות זעירה שלא משפיעה באופן מודע אלא בשכבות עמוקות יותר של התודעה). נטלתי את הקפסולה והמשכנו בנשימות עמוקות ושחרור דרך האף, צף בי בכי שהתפרץ בלי שליטה והרגשתי מבולבלת ומלאה ברגשות ותחושות שנראו לי מנוגדות… המרחב שהייתי בו הרגיש מוגן והמלווה שלי איפשרה לכל זה לקרות באופן בטוח… התחלנו לדבר על נושאים שונים והתחושות שלי מול דברים שהדחקתי. יצאתי מהמרחב וחזרתי לבית בתחבורה ציבורית, השינוי הראשוני היה סביב סימפטום שהתרגלתי לחיות איתו וכמה שעות בלעדיו הרגישו לי מאוד מוזר. היו לי כמה שעות בלי "זמזומים" במוח והצלחתי לתקשר עם אנשים, להיות נוכחת בגוף שלי וברגע של כאן ועכשיו... חזרתי לבית עם תחושה של שלווה ושקט שלא הרגשתי המון זמן. באוטובוס וברכבת נסעתי ללא אטמי אוזניים ושמתי לב שהרעש של המזגן לא "צורח" עליי. הרעש של הרכבת מרגיש לי טבעי כשבדרך כלל חוויתי את הרעש כמו סוג של "צרחות/ נהמות" של המציאות עליי.
הלכתי לישון ובאמצע הלילה חזרו לי כאבי גוף של פיברומיאלגיה ו"זמזומים". מה הם הזמזומים במוח? מחשבות טורדניות שתוקפות אותי יום ולילה וגם במהלך שינה. מחשבות על טראומה ושחזורים של רגשות וחוויות מודחקות וכאלו שלא עובדו כראוי. אחרי שלקחתי את הקפסולה הבנתי שמיגרנות וזמזומים במוח זה תופעת לוואי של פוסט טראומה מורכבת, כאילו פתוחות אצלי בראש 20 תחנות רדיו שונות וכולן משדרות בו זמנית בפול ווליום, ואי אפשר להוריד או להנמיך אותן. הקפסולה השתיקה אותן לכמה שעות וביום אחרי זה לקחתי עוד אחת. בפעם השנייה צף בי בכי, צער וזעם מודחק.. פחות התעמקתי בלהבין מה זה בדיוק, התרכזתי בלתת לזה מקום לצאת ולהשתחרר מתוכי. לאחר מספר שעות חזרתי לתפקד והייתי ערה ומחוברת למציאות העכשווית - שמתי לב שיש אנשים סביבי, יש צמחים, בעלי חיים ועולם שלם שמתקיים מחוץ לראש שלי ולמחשבות הטורדניות. הצלחתי להינות מחברת אנשים ולראות אותם כפי שהם ולא דרך משקפת של טראומה - משקפת שצובעת את המציאות בצבע מגעיל וחשדני, ורואה כל אדם כיצור זדוני שבא לפגוע בי. הצלחתי לנהל משימות יומיומיות ובעסק לחשוב על פתרונות חדשים לדברים שנתקעתי בהם.
המשכתי עם מינון נמוך פעם בכמה ימים למשך כשבועיים וחצי. עלו בי דברים שלא ידעתי שעדיין יושבים בי ומשפיעים עליי. מינון נמוך הציף דברים ובו-זמנית אפשר לי להתנהל ביומיום בלי לקחת אותי למסע מלא המצריך הכנה וכוונה יותר עמוקים. עלו בי זכרונות מההורים, אהובים לשעבר וחברים שאיתם הקשר התמסמס.
בתקופת המייקרודוז יצרתי קשרים חדשים ואפילו יצאתי לחופשה ספונטנית - דברים שלא עשיתי המון שנים בעקבות ריבוי טראומות שהתבטאו בכאבי פיברומיאלגיה וחרדות.
התכנים שעלו בי עם מייקרו' האירו נקודות אור על התכנים שיעלו בי במסע מלא, אבל אז עוד לא ידעתי את זה.
מסע מלא
(נכתב 4 ימים לאחר מסע)
ביום המסע הייתי חרדה וחסרת שקט. הפסקתי צריכת קנאביס בצהריים לפני יום המסע ומשככי כאבים בערב לפני. רצוי להפסיק חומרים שמשפיעים על תודעה כמו קפאין, סוכר, אלכוהול לפני מסע. השיטה שבחרנו למסע זה למון טק - השריית פטריות במיץ לימון, סינון החומר האורגני ואז שתיית מיץ עם החומר הפעיל בו. בחרתי בשיטה זו כדי להקל על בחילות ולצמצם סיכוי להקאה - יש לי קיבה רגישה ואחד החששות שלי היו הקאה מה שיכול להקטין את ההשפעה של מסע. חלק ממסע עם פטריות זה תהליך ניקוי - ברמה פיזית ורגשית כאחד. במהלך המסע הוצאתי גרעפסים וירקתי כשהרגשתי שהגוף מפנה פסולת.
לקראת המסע המלווה שלי הכינה את המרחב, דיברנו על כוונות למסע ודייקנו את הצרכים שלי. התחלתי לנשום לפי הנחייה וכשהרגשתי מוכנה שתיתי את הלימון לפי הקצב שהרגיש לי טוב. המשכתי לשבת ולנשום עם המוזיקה המרגיעה ברקע וקטורת שהודלקה עבור טיהור המרחב.... ואז הרגשתי שמשהו מתחיל. תחושה של עקצוץ בגוף וסוג של סחרחורת, רציתי לשכב כדי להרגיש שמשהו מחזיק אותי. התחלתי לצחוק ללא שליטה וכל מה שהגוף שלי ביקש זו מנוחה על המזרון. ההתחלה הרגישה לי אינטנסיבית ושמשהו אחר שולט עלי כרגע וכל מה שיש לי לעשות זה לזרום. יצא ממני בכי והוצפתי ברגשות שהתחלפו ללא קשר לעולם החיצוני, התחושות היו חזקות והביטוי שלהם היה פיזי. נעתי בין צחוק מתגלגל שפרץ ממני לבכי ודמעות שיצאו ממני, הבכי לפעמים לווה במילים שהוצאתי על הכאב שישב בי, ולפעמים ללא כל מילים. ברגע מסוים התחילו לצאת ממני צרחות שהרגשתי שהן של שד שיושב בתוכי ורוצה להשתחרר. שד מלא זעם עצור שצרח את דרכו החוצה. תוך כדי המסע היו רגעים של בהייה בחלל והתחושות שלי היו שאני בשדה של אינסוף שעוטף אותי בנעימות ונינוחות, המרחב הפיזי סביבי התחלף וזלג בצורה עדינה. רגע שזכור לי חזק זה כשהתקרה הפכה לסגולה והרגשתי שהמרחב הזה נעים לי עד רמה שהצבע משתנה למה שאני אוהבת. ההשפעה הפיזית הייתה שונה ממה שהכרתי - ההיכרות היחידה עם חומרים משני תודעה עד כה הייתה עם קנאביס. כשהתעורר בי הצורך לקום לשירותים ביקשתי עזרה מהמלווה שלי למסע, הגוף הרגיש נוזלי ושאין לי שליטה מלאה על כל האיברים, הרצפה נראתה חצי מוצקה-חצי זולגת וההליכה עליה הייתה חוויה על חושית. הלכתי לשירותים והתחלתי לשיר לעצמי כשישבתי על האסלה… תוך כדי שאלתי את עצמי למה יש לי מחזור והתשובה שקיבלתי זה כי אני נקבה. נהייתי מודעת לעצמי שאני נקבה. ברגע של סקרנון הצצתי על עצמי בחצי-פנים על המראה בשירותים. ההמלצה שלי - *אל* תסתכלו על מראה בזמן מסע.
החלקים המשמעותיים במסע עבורי היו חלקים שדיברתי עם המלווה על המחשבות ומסקנות תוך כדי, תחושות שישבו בי מגילאים קטנטנים ויהיו נסתרות ממני עד כה הגיעו למודעות שלי מתוך התת מודע. חוויות ילדות חזרו אליי בצורה של תחושות ורגשות. דבר משמעותי מהמסע עצמו ולאחריו זה הבנה איך אותן חוויות ילדות שישבו בתת מודע מנהלות אותי כאדם בוגר.
אחד ההבנות המשמעותיות תוך כדי המסע הייתה ההבנה שיש בי שנאה לגברים. הייתי בהכחשה שאני שונאת גברים uאמרתי (לעצמי ולאחרים) שאני בעיקר חוששת מהם בגלל אלימות מינית שחוויתי. המסע הציף אצלי תחושות ורגשות שהאירו לי על הסיבות הכנות למה אני שונאת גברים, וגם האירו לי את ההבנה שאני שונאת אותם כמין שלם ולא רק גברים ספציפיים. אמרתי לעצמי בקול רם שאני רוצה לעשות שלום עם המין הגברי. דבר נוסף שעלה תוך כדי המסע זה דפוסי התנהגות שפיתחתי בילדות ושימרתי לעצמי כמנגנון הישרדות, הפכתי את המנגנון הזה לחלק מהאופי שלי, אפילו מול עצמי אמרתי "זה פשוט האופי שלי". כילדה ניתנו לי תפקידים שאינם שלי ושימרתי אותם, כמו ריצוי האחר ודאגה לאחרים כמו אמא שאחראית על כולם. מנגנון שהאמנתי שהוא חלק מהאופי שלי בא לידי ביטוי ברוב הקשרים שלי, חבריים ורומנטיים כאחד. החלטתי שמעכשיו זה לא התפקיד שלי לדאוג לאחרים.
אני האדם היקר והחשוב ביותר בחיים שלי ואני הולכת לפעול בהתאם לכך, ומתוך הבנה שיש מי שלא יאהבו את ההחלטה הזו - ברגע שאני האדם החשוב ביותר לעצמי - כל מי שמצא בי מפלט, דמות של אם או מטפלת צפוי להתאכזב כי הפסקתי למלא תפקיד של ריצוי. התבהר לי למה קשרים רבים מהחיים שלי נגמרו בשנתיים האחרונות והצלחתי לראות את זה בהשלמה במקום הפסד… אם החלטתי (קודם באופן לא מודע ואז במודע) שאני שמה את עצמי במקום ראשון, מי שהיה עמי בקשר כי מילאתי תפקיד של מילוי צרכים או סוג של אמא שלהם בבגרות - אין להם סיבה להישאר איתי בקשר כי הם לא "מקבלים את הסחורה" לשמה הם הגיעו לקשר איתי. שחררתי את הצורך שלי להישאר בקשרים כאלו וגם להתחיל קשרים כאלו. חלק נוסף בהתנהלות שלי בקשרים זה הציפייה לאלימות כל הזמן, זה ביטוי האהבה שקיבלתי בגילאים מוקדמים. בין אם מדובר באלימות פיזית או רגשית, כשנכנסתי לקשרים חדשים עם אנשים ואחרי תקופה הכאב לא הגיע הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר כי הצד השני "לא מראה לי אהבה" כמו שהתרגלתי. במסע אמרתי בקול רם שאני סיימתי עם קשרים וחוויות מכאיבות, ואני מזמנת לעצמי קשרים וחוויות נעימות. דיברתי עם המלווה גם על עניין זוגיות ולמה אני לבד, לראשונה הבנתי לעומק למה אני לא בזוגיות - יש לי מסע של ריפוי עצמי, חמלה עצמית והכלה עצמית, צמיחה וגידול עצמי.. לעמוד איתנה וזקופה מול העולם לפני שבכלל אחשוב על זוגיות. עד לפני 5 שנים הייתי כבויה רגשית וחייתי על אוטומט, ראיתי בזוגיות משהו טכני שנועד להבטיח לי בטחון אישי וכלכלי (קשור לטראומה בן דורית וחיים על רצף הישרדות) וההתייחסות שלי לזוגיות הייתה שטחית. קבעתי לעצמי עובדות כמו "אני לא רוצה ילדים, אני רוצה מישהו שייתן לי להיות חופשיה ומינית עם אחרים" ועוד התניות ונתונים טכניים, אך מעולם לא חשבתי על התאהבות באדם אחר כבסיס לזוגיות. להתאהב באדם אחר, ללמוד להכיר אותו לעומק ולתת לו להכיר אותי לעומק. איך אפשר לתת לאדם אחר להכיר אותי לעומק אם אפילו אני לא מכירה את עצמי לעומק? במקום לרצות זוגיות אני רוצה חברים אמיתיים שהקשר איתם מצמיח ומזין לשני הצדדים. לפני המסע הרגשתי אשמה על כך שניתקתי קשרים עם רוב החברים שהכרתי קרוב לעשור ובמסע הבנתי למה הקשרים נגמרו - נהיה לי חוסר סבלנות לקשרים ואנשים שהם אנטי-צמיחה. אנשים שהגיעו לנקודה בחיים ונתקעו בה. לי יש נטייה לראות פוטנציאל צמיחה בכל אדם ובכל דבר אבל לא כולם רואים את זה כמוני, ואני תמיד רוצה לצמוח עוד ועוד, לשפר את מי שאני; המלווה אמרה לי שלפעמים צריך להיות אנושי ולא כל דבר נועד לשיפור או צמיחה. התרגול שלי זה לאפשר לעצמי ולאחרים להיות אנושיים ולקבל את עצמי כמו שאני.
ההורים שלי גם היו נושא שהוצף. דיברתי על הביולוגיים ושכמעט אין קשר איתם, ואילו ההורים הרגשיים שלי - סבא וסבתא - נמצאים בסוף החיים וזה מעציב אותי. לראות את האנשים שגידלו אותי מגיעים לסוף זה דבר עצוב ולצד העצב אני שמחה שהיה לי אותם בחיי. עם המוות שלהם תפקיד הגידול העצמי יעבור אליי "באופן רשמי", ואם להיות כנה עם עצמי התפקיד עבר אליי לפני כמה שנים, עכשיו אני סופסוף מוכנה לקחת אותו כמטרה מבורכת במקום נטל ש"אני חייבת למלא". ראיתי את עצמי כנטל הזקוק לחינוך קשה ומסגרת נוקשה כדי לתפקד, ובמסע דובר על לראות אותי בעיניים רכות ואוהבות כמו שהייתי מסתכלת על הילדה שלי אם הייתי יולדת את עצמי. לאהוב ולעטוף את עצמי באהבה. להיות לעצמי הורה מיטיב ולהכיל את עצמי גם ברגעים שיש לי נטיה לברוח מהם, כמו ימים של חוסר תפקוד ואפיזודות דיכאון שכל מה שאני עושה זה לבכות במיטה ולראות נטפליקס - עשיתי את זה עם המון ביקורתיות עצמית ותחושה של קורבנות. המוות של חברה שלי היה נושא שהגיע לקראת סוף המסע כשכבר הרגשתי את ההשפע יורדת. באופן מודע הבנתי שהטראומה הרגשית הייתה מה שהעיר אותי מתרדמת של חיים על אוטומט (ויצא לי לכתוב על זה כמה פעמים בהקשר של שלב המשבר שניער לי את המציאות וגרם להתפרצות פוסט טראומה שהייתה מודחקת כ 20 שנה), באופן תת מודע הרגשתי אשמה על זה שמוות של מישהי אחרת גרם לי להתעורר על החיים שלי ולקבל את החיים שלי בחזרה. ישבה עלי אשמה על מוות של מישהי אחרת, דמות הורית מורכבת שהייתה גם אלימה. הרגשתי אשמה כשבגיל 7 התחושה שליוותה אותי סביב המוות שלה זה הקלה, כאילו אני שמחה שהיא מתה. השמחה שלי בגיל 7 לא הייתה על המוות של אותה דמות אלא על העובדה שעם המוות שלה אני קיבלתי את החופש על גופי כי לא יהיה יותר אדם אלים כדמות הורית. האשמה ישבה בי ואכלה אותי במשך שנים… כשבעצם מגיע לבת ה 7 שהייתי לשמוח שהגוף והנפש שלי חופשיים מאלימות שספגתי אז. השתחררה בי הקלה כשהחלטתי להסיר את התפקידים שניתנו לי בגילאים קטנטנים שסחבתי איתי לתוך הבגרות. תפקיד האחראית ליווה אותי המון זמן באופן בלתי מודע ואני סבלתי מכך. בין אם זה בעבודה, בלימודים ובקשרים חברתיים וזוגיים. הייתי אחראית מדיי ולרוב הסביבה זיהתה זאת אז העמיסו עלי עוד ועוד אחריות כשאני רציתי להיות עם כמה שפחות אחריות שלא קשורה אליי. אמרתי לעצמי בקול רם שמעכשיו אני אחראית רק על עצמי, ואחרים אחראים על עצמם. אני מוותרת על תפקיד האמא של כולם והופכת להיות אמא לעצמי.
את המסע סיימתי עם קערת מרק ירקות ולחם כוסמין. תוך כדי עלו עוד תכנים ומסקנות מהמסע שלא אשתף כאן, השורה התחתונה זה שקיבלתי הצצה לתוך העומקים של עצמי, לחוזקות שלי ולמקומות שמנהלים אותי באופן לא מודע, ליכולות שלי להשתחרר מהעבר וגם הצצה לכמה עוד ריפוי יש לי לעשות.
קיבלתי הצצה למקומות שבטיפול רגיל הייתי מגיעה אליהם רק בעוד עשור (ואולי בכלל לא).
אני שמחה שעשיתי את המסע הזה ויכולתי לפגוש את עצמי במקומות שעד כה היו נסתרים ממני אבל ניהלו אותי כל יום.
הדרך חזרה לבית עשיתי ברכב עם אחי האהוב - מאוד מומלץ שיהיה מי שיאסוף אחרי מסע בחזרה לבית; תוך כדי נסיעה יצאו ממני עוד כמה צחקוקים בלי שליטה ובכי ללא קשר למציאות החיצונית.
השעות אחרי המסע היו קשות לי פיזית, צמרמורות ותחושות חום-קור בגוף ואחרי כמה שעות הקאתי. זה דבר שיכול לקרות והוא חלק מהניקוי… החומר ממשיך לעבוד גם אחרי שנגמרת ההשפעה על התודעה ברמה המודעת.
בימים אחרי מסע השארתי את התזונה שלי יחסית נקייה - שתייה מרובה, מרקמים נוזליים ועדינים, ללא קפאין, מטוגן, מוצרים מהחי, ללא מזון מעובד או מתובל מדיי ומזנות דלקתיים ואלרגניים שעלולים להפעיל תגובות בגוף.
ביום לאחר המסע הרגשתי עייפות ופיניתי אותו מראש כדי לאפשר לעצמי מנוחה אמיתית, ישנתי רוב היום וקמתי לשתות ולאכול כשהרגשתי צורך. כעבור כיממה וחצי לאחר המסע התחלתי להרגיש שאני מתחילה לחזור לעצמי ויצאתי להיפגש עם חברים ואפילו ישנתי בטבע.
החרדה שליוותה אותי הייתה נוכחת פחות באופן משמעותי וזה אפשר לי להיות נוכחת בכאן ועכשיו וליהנות מחברתם של בני אנוש סביבי.
חודש וחצי לאחר המסע
חזרתי לחלום עם היכולת לשלוט בתגובה שלי בתוך חלומות. בעשור האחרון יצא לי לחלום המון ולתעד את הרוב ביומן החלומות שלי. לאחר שימוש בכדורים פסיכיאטריים, אלכוהול וקנאביס החלומות שלי השתנו: מחלומות עם עומק ומשמעות, נופים מרהיבים ומסרים בתוך החלום ויכולת להגיב בצורה מושכלת ועם שליטה, הלילות שלי הפכו למלאי סיוטים, חלומות רפטטיביים ותחושת פחד ורדיפה מתמידה בתוך החלום.
בשנים שנטלתי כדורים פסיכיאטריים החלומות הפכו לסצינה חזרתית עם דמויות משתנות, והרגש הדומננטי היה פחד וחוסר שליטה, בריחה ממקום למקום בלי יכולת לנוח לרגע ולנשום.
אלכוהול גרם לחלומות שלי להיות מוזרים וחסרי מנוחה, התוכן בחלום היה מעומעם וחסר משמעות.. כאילו מישהו מריץ בראש שלי הקרנה של קטעי ווידאו ללא כל קשר ביניהם.
קנאביס נתן לי הפוגה מסיוטים וויזואליים ובמקרים נדירים התעוררתי מתוך סיוט בלי מודעות לתוכן - הגוף מכוסה זיעה ודופק מהיר שמסגיר את החרדה.
לאחר המסע החלטתי לצמצם צריכת קנאביס על מנת לחוות את האפקט של שינוי התודעה גם במצב שינה.
חזרתי לחלום באופן ברור ורציף תוך כשבועיים, בצורה שיש לי שליטה בחלום וגם הרגשתי רגש תוך כדי החלימה. מהירות החלומות הפכה איטית והייתי במצב "מתבונן" בתוכן החלום, בניגוד לחלומות קודמים שהתגובה הייתה לברוח מכל מה שבא אליי בחלום.
החלום הראשון שהיה מבחינתי "צלול" זה שחזור של חלום אחר בו מבצעים בי גירוש שדים (לחלום המקורי הייתה משמעות עמוקה מבחינת התזמון במציאות והסצינה בה החלום קרה וזה סיפור בפני עצמו). תוכן החלום היה שונה, עם דמויות אמיתיות מחיי והתרחש בתוך בית שחלמתי עליו בחלום אחר (סצינה רפטטיבית עם שחקנים מתחלפים זה קונספט בחלומות שלי).
בחלום הייתי עם אנשים מתקופות שונות בחיי והרגשתי את הצורך המוכר לברוח, ואז אחת הדמויות דיברה איתי (במילים שאמרתי לעצמי בראש בכמה הזדמנויות). לדבר עם עצמי בתוך חלום בתור דמות חיצונית לי נתן לי פרספקטיבה שונה.
הדמות (שהיא שיקוף שלי) אמרה לי "אולי הצל שאת רואה שמלווה אותך, הוא צל שלך בלבד, והמחשבה שכולם רואים את הצל שלך ומתרחקים ממך בגלל זה, זו השקפת העולם שלך בלבד. לכולנו יש צל שרק אנחנו רואים, והמחשבה שהצל הזה נראה לכולם כלפי חוץ בכל רגע נתון, אולי זה מה שמרחיק אנשים?"
בבוקר התעוררתי עם מיליון אסימונים שנפלו לאט לאט.. החלום הביא מסרים מהתת מודע שלי, דיברתי עם עצמי בשפה רכה ואוהבת אחרי שנים שלא דיברתי אל עצמי ככה.
בשבועות הבאים חלמתי חלומות דומים, חזרתי למקומות וסיטואציות בהן ברחתי בתוך החלום אך עכשיו בחרתי להישאר ולהתמודד עם מה שמגיע, בידיעה שיש לי את הכוחות להתמודד; גם זכרתי שמדובר בחלום, אז אפשר ליצור הכל יש מאין. חסר לי מטריה? אני אחשוב על זה והיא תופיע.
רובד נוסף שהגיע לחלומות שלי זה רגש, יכולתי להרגיש את כל קשת הרגשות בתוך החלום (ולפעמים זה ליווה אותי לתוך הבוקר אחרי) בניגוד לחלומות עבר שכללו בעיקר חרדה ופחד.
החלימה נותנת לי יכולת לעבד רגשות וטראומות שהיו נסתרות ממני עד כה.
בשבועות לאחר המסע חזרתי להתעניין בעיסוקים שזנחתי לאורך שנים. חזרתי לצייר, לתפור, לשיר ולהכין תכשיטים על פי עיצובי, להשקיע באוכל ובקשרים עם בני אדם שסובבים אותי ולהתעניין בעולם סביבי באופן כללי. סידרתי את הבית וזרקתי חפצים ללא שימוש שהיו לי לתזכורת על העבר שאינו עוד. יחד עם זה חזרו מחשבות, רגשות ותחושות שלא ביקרו אותי שנים עלו בי עם נקודת מבט אחרת. עדיין יש בי חרדה בלילות וליד גברים, מפחיד אותי להסתובב לבד במקומות חשוכים וזקוקה לזמן להתאפס על עצמי בבקרים. הסימפטומים של פוסט טראומה נשארו והתחושה היא שמשהו "הוריד את הווליום" של עוצמת הסימפטום.
גם הפיברומיאלגיה נוכחת בחיי, הכאבים מתונים יותר מבעבר וקיימים בעוצמה נמוכה אך מחמירים כשאני לא קשובה לעצמי.
לחזור להרגיש את עצמי זה אחד המתנות של המסע הזה. להרגיש את הרגשות ולחשוב את המחשבות שלי לצד הטראומה אך בלי השתלטות הטראומה על ההווה - זה הבדל עצום לעומת המצב דמוי-זומבי שהייתי בו עד לפני המייקרודוז.
חודשיים וחצי לאחר המסע
חזרו לי סימפטומים של חוסר שינה, סיוטים ומחשבות אובססיביות. העובדה שגם צמצמתי בכמות הקנאביס תורמת להחמרת התסמינים. השינוי העיקרי שחל בי לעומת ההתמודדות עם היומיום לפניי מסע זו היכולת לראות גם וגם.
יצאתי לטבע עם 2 חברות שלא הכרתי קודם, עם אחת מהן הייתה היכרות שטחית והשנייה הכרתי באותו היום... לצאת לטייל עם א.נשים זרים לי זה לא דבר שהיה בשגרה שלי לפני המסע. התחלתי להיפתח לקשרים חדשים והזדמנויות חדשות.
למרות החרדה ומחשבות טורדניות יצאתי לטייל בטבע והיה לי נחמד, תוך כדי הטיול הרגשתי שאני מתחילה להתנתק (מצב שהמוח שלי "מחליף" בעלים ואני בגוף שלי אבל בגיל אחר, מנטלית). נתתי לזה להיות והתמקדתי בטיול בטבע, בצמחים סביבנו ובעובדה שאני במקום בטוח ומוגן ועושה פעילות מהנה.
התיישבנו לנוח ובחרתי (קצת לא במודע) לשבת בנפרד מהן, למרות שהזמינו אותי לשבת איתן. חלק מהטראומה שלי זה להרגיש לא שייכת באף מקום.
שמתי לב שבידלתי את עצמי מהן תוך כדי שזה קרה, אך לא התנגדתי או עשיתי דבר מה בכוח רק כדי לעשות מה שהציעו לי.
כשהרגשתי מנותקת מדיי יצאתי לסיבוב קטן סביב המקום שישבנו וזה עוזר לי להתאפס על עצמי.
בדרך חזרה עברנו ליד איזור של שולחנות ומנגלים, שם חוויתי גל רגשי חזק שהציף אותי:
עלו בי זיכרונות משבתות שהיינו מסוגרים בבית בזמן שחבריי יצאו עם ההורים שלהם לטיולים בטבע. נזכרתי בתחושה מהפעמים שלא הוזמנו כי היה ידוע שנבוא בלי כלום (טראומת העוני שאני סוחבת עד היום). עלו בי רגשות וזיכרונות בודדים של הפעמים שכן הזמינו אותנו ומישהו אחר הביא במקומנו אוכל ושתייה על מנת שנוכל לההרגיש חלק מהחבורה. עלה בי עצב גדול על ילדות שפוספסה וחוויות שלא זכיתי לחוות; תהיות אם אי פעם יהיו לי ילדים, משפחה וקבוצת חברים טובים שאפשר לצאת איתם למנגל וטיול בטבע בשבתות וחגים… ואז עלתה בי המחשבה שאני כאן עכשיו.
עכשיו אני בטבע עם אנשים טובים
עכשיו אני חווה חוויות טובות, גם בלי ילדים ומנגל וחבורה של משפחות סביבי.
עכשיו אני חווה חברים, טבע ואנשים טובים שמזמינים אותי לטייל איתם כי רוצים בחברתי.
בדרך כלל הייתי מתנתקת ושוקעת לתוך הרגשות ומחשבות על עבר ולא מצליחה לראות ולחוות את ההווה וכך לפספס כמה יש לי היום כאן ועכשיו; ולפעמים הייתי מתמרמרת על ריח המנגל והעשן כשבעצם מה שאני כמהה לו באמת זה להיות חלק מזה (ומכחישה מול עצמי שאני רוצה להיות חלק , ויש קנאה כי לא משתפים אותי).
לסיכום
בפסילוסיבין יש פוטנציאל רפואי שלא פגשתי קודם, הן בהשוואה לצמחי מרפא אחרים ובטיפול קונבנציונלי של דיבור. חשוב להגיע למסע מוכנים ובידיעה של התמסרות ולתת למישהו אחר לעבוד ולשלוט לנו לפרק זמו מסוים. יש לי תחושה שהמסע שלי עם משנה תודעה נמצא בתחילתו ושעם הזמן אגלה את הפוטנציאל המלא של פסילוסיבין.
החששות שלי סביב המסע היו בעיקר במישור הפיזי - חששתי להקיא או לבכות ולצרוח בלי שליטה אבל לא חששתי מהמידע שיגיע אליי.. מתוך הסכמה והתמסרות לקבל את המידע כדי להבין איך לרפא את עצמי.
ייתכן בעתיד יהיו לי עוד מסעות (קצרי טווח כמו מיקרו' או מסע מלא)
בנתיים אני לא ממהרת לקחת ומתמקדת בליישם דברים שהבטחתי ולמדתי על עצמי במסע הראשון.
קישורים שימושיים:
חמצ"ן - חינוך ומידע לצמצום נזקים הקליידוסקופ - מגזין על תחום הפסיכדליה בעברית שון לייקוב אודי קבלק אורגון אישרה אי הפללה ומרכז טיפול פסיכדלי קולורדו אישרה שימוש בפטריות הזייה משרד הבריאות מתיר שימוש בחומרים פסיכדליים למחקר קליני
Comments