הפסקת מייקרודוזינג של פסילוסיבין עבור אינטגרציה - למה, איך ומה המסקנות שלי? יומן-מסע: החלמה מפוסט טראומה מורכבת לחיים מאוזנים
במהלך חודשיים עם מייקרוזודינג של פסילוסיבין צפו בי מגוון תחושות ורגשות, הקשורים לשחרור מהעבר ולדברים שיישבו עמוק בתוכי וחייתי לגביהם בהכחשה. נקודה מרכזית שחזרה על עצמה בתקופה עם המייקרו' זה שאני מרגישה לא ראויה לאהבה.
תוכן
רקע כללי על שימוש שלי
חודש ראשון של הפסקה ואינטגרציה
חודש שני ללא פסילוסיבין
מסקנות המייקרו וביטוי של זה בחיי יומיום
סיכום
קישורים שימושיים
רקע כללי על השימוש שלי
לפני מספר חודשים פרסמתי פוסט על מייקרודוז של שבועיים, הפסקה ומסע מלא. כתבתי בפירוט על איך זה עזר לי עם הסימפטומים של פוסט טראומה. לאחר מספר חודשי הפסקה ואינטגרציה הרגשתי שהסימפטומים חוזרים ורציתי להיעזר במייקרודוזינג - מסע מלא זו חוויה מאוד עוצמתית. התחלתי מייקרודוזינג וזה הפוסט השלישי בסדרה על מייקרודוזינג.
אולי יעניין אותך: פסילוסיבין מסע מלא || מייקרודוז חודש ראשון || מייקרודוז חודש שני אינטגרציה זה חלק חשוב בטיפול רגשי עם חומרים משני תודעה. זה זמן שלוקחים הפסקה מהחומר ועושים עיבוד לתוכן: רגשות, תחושות, מחשבות ומסקנות שקיבלנו בזמן נטילת החומר, ואיך אפשר להכניס את זה לתוך חיי היומיום שלנו. טיפול במשני תודעה לא נועד להיות יומיומי או קבוע אלא כלי עזר להיתמך בו תקופתית. זו עבודה משולבת של החומר ושלי.
החומר (פסילוסיבין) אינו הגורם להרגשה של "לא ראויה", אלא הראה לי שזו התחושה שאני מסתובבת איתה בעולם והיא מנהלת אותי. בגלל שחשתי לא ראויה לאהבה נכנסתי לקשרים רומנטיים וזוגיים בהם קיבלתי פירורי אהבה ויחס, והרגשתי שאני צריכה להגיד תודה שמישהו בכלל נותן לי פירורים של קשר. זה חלק מטראומה רגשית שסחבתי מילדות (בלא מודע) ולא הבנתי למה אני בלופ של קשרים לא מספקים רגשית, גם כשברור לי שמי שנמצא מולי נותן לי פירורי אהבה.
ניסיתי לשנות דפוס התנהגות שלי בלי להבין מה השורש שלו.
כשיצאתי מבית ההורים (שם קיבלתי פירורי אהבה), ועברתי לדירה משלי המשכתי למשוך אליי אנשים ששידרו לי "את לא ראויה". הרגשתי שאני במעגל שלא נגמר:
אני מרגישה ראויה => מתחילה לצאת עם מישהו => הוא מוכיח לי שאני לא ראויה => נפרדים ואני נשארת לבד ובתחושה שלא מגיע לי אהבה.
מלבד זיהוי דפוס ההתנהגות שהביא אותי לשחזור הטראומה הרגשית, לא הצלחתי לשנות הרבה.
שהתחלתי פסילוסיבין חשתי בגוף שלי רתיעה וגועל מדברים שהם פירורי אהבה:
קשרים חבריים, רומנטיים או עסקיים בהם לא רואים אותי ומזלזלים בי.
בחרתי להתייחס ולהקשיב לתחושה בגוף וסיימתי קשרים שעשו לי תחושה של איכסה בגוף, ניקיתי חפצים מהבית ומהמרחב האינטרנטי שלי, אך עדיין לא למדתי איך להתנהל מתוך מקום עצמי שמאמין שאני ראויה לאהבה.
במפגש לפני הפסקת המדיסין דיברתי עם המלווה על חששות להפסיק ומה ארגיש, איך אתנהל ביומיום שלי ומה יקרה בקשרים החברתיים שלי.
סיכמנו שאני אהיה רכה כלפי עצמי ואאפשר לעצמי להיות אנושית, טועה, עצובה, שמחה ופשוט לחיות ולנסות.
שיתפתי שגם כשהסביבה מראה לי ומוכיחה שאני ראויה לאהבה - בין אם אלו חברים או בני משפחה שאוהבים אותי ללא תנאי - בתוך-תוכי לא מאמינה לזה.
העבודה שלי הייתה להתנהל בתוך זה גם עם תחושת הלא ראויה ולנסות להאמין שאני כן ראויה.
שבוע ראשון ללא מייקרודוז
הרגשתי מחדש את כאבי הפיברומיאלגיה שקיבלתי מהם הפסקה בשבועות לפני כן. ללא ספק הפסילוסיבין קשור לזה. פסילוסיבין לא מרפא את הפיברומיאלגיה שלי. כאב פיזי מקושר לכאב רגשי-נפשי שאני סוחבת על עצמי שנים, והודחק בגוף עד שהגוף שלי נהיה חולה. הגוף צרב את הרגשות שלי בצורת מחלות כמו קרוהן, פיברומיאלגיה, דלקות כרוניות בגוף, כאבים בלתי מוסברים ועוד. ביומיום ללא פסילוסיבין העבודה שלי היא לשים לב מה אני מרגישה ולתת לזה מקום.
כשנטלתי כדורים פסיכיאטריים לא הרגשתי שום דבר; לא עצב, כעס או שמחה אמתית. ידעתי איך אני "אמורה להרגיש" וניסיתי לזייף את הרגשות האלו כדי שהסביבה תאמין שאני נורמלית. קנאביס יעוזר לשלוט על מצבי דיסוציאציה והדחקה לסימפטומים של פוסט טראומה וויסות רגשי. קנאביס לא פותר דפוסי התנהגות ומחשבות מבוססות טראומה שהושרשו בי בגילאים מוקדמים. פסילוסיבין "מאיר" את המקומות החשוכים של הטראומה שאין לי גישה אליהם בדרך כלל, מה שמאפשר לי בחינה מחודשת של דפוסי מחשבה שהתקבעו בי.
בשבוע ראשון של הפסקה קרו כמה דברים במקביל:
- הבנתי שאני רוצה זוגיות ואהבה רומנטית ומה שעוצר אותי זה חוויה פנימית שלי: תחושות של חוסר ערך, שאני לא ראויה לאהבה, למרות שהסביבה הקרובה (חברים ומשפחה) מראים לי אהבה, מעריכים אותי ורוצים אותי בחברתם. - תחושה של ריקנות הציפה אותי.
- מחשבות על איך אני מאפשרת לדברים חדשים להיכנס למרות הפחד לשחזור טראומות והחשש שאני לא ראויה או שינטשו אותי.
- השינה שלי חזרה להיות עם חלומות מוזרים ובחלק מהלילות היו לי סיוטים מוחשיים, גם כשידעתי שאני בתוך חלום התחושה להתעורר מזה הייתה קשה וליוותה אותי במהלך היום.
שבוע 2+3 בהפסקה ממייקרודוז חוויתי המון כאב רגשי ובכי שקשור לאחד הטריגרים שלי בשנה - יש תאריכים בשנה הקשורים לאירועי טראומה שלא עובדו עד הסוף. לאורך כל שבוע הייתי במצב של דיסוציאציה עמוקה וחוסר שינה שהובילה להזיות וויזואליות.
*זה קורה לי כל מספר חודשים כאשר מגיע תאריך שמקושר לאירוע טראומטי עבורי (תקיפה מינית, רצח של חברה ודברים דומים לזה).
קנאביס עזר להתאזן ולחזור לישון; במהלך תקופת המייקרודוז צמצמתי את הצריכה על מנת לחוות את האפקט של מייקרו' ללא עמעום של הקנאביס. בתת מודע ידעתי שהתאריכים מתקרבים ואיפשרתי לעצמי להיות בזה עד כמה שניתן, הורדתי הילוך והסתגרתי בבית שלי כדי לעסוק ביצירה ומנוחה. היו לי התלבטויות אם זה קשור רק להפסקה מפסילוסיבין אך בזכות זה שאני עושה תיעוד עצמי של תחושות ורגשות שלי כבר כמה שנים, ראיתי שזה חוזר על עצמו סביב תאריכים האלו. הבאתי את זה גם מול המלווה שלי כדי לוודא שלא הפסקה גורמת להזיות והצפה רגשית, אלא חוסר שינה וסימפטומים של CPTSD. ז"א - לא ההפסקה מפסילוסיבין גרמה לי לבכות ולזעום אלא התאריכים בהם זה התרחש (שקשורים לאירועי טראומה מעבר).
לקראת סוף שבוע 3 של הפסקה התחלתי להתאזן רגשית ולחשוב לעומק מה הדבר שבא לי לעשות עם עצמי מבחינת מינוף העסק וקידום עצמי שלי כיוצרת תוכן ובעלת ידע בתחום הקנאביס ופוסט טראומה והבנתי כמה דברים:
אני רוצה לקבל כסף עבור העבודה שאני עושה בחינם כבר שנים
מגיל 14 אני מייעץ לאנשים על כל מיני סיטואציות, ועם כל הרצון לעשות טוב אני לא יכול להמשיך לעשות את זה בחינם. יש ערך לידע שאני מעביר ואני רוצה לקבל על זה תשלום (ולא רק מילות תודה).
חשבתי על זה שלא כולם יאהבו את הרעיון של לשלם על דבר שרגילים לקבל ממני בחינם והבנתי שזה בסדר.
אני נחשף לתכנים קשים של אחרים (התמכרויות, אלימות פיזית ומינית, התעללות והזנחה רגשית) ויש לי את היכול להכיל ולהדריך את האדם כי זו לא הטראומה שלי ואני לא מזדהה איתה.
יש לי ניסיון כי עברתי דברים דומים ואני לא מתעסק בטראומה אלא בזיהוי דפוסי התנהגות ומחשבה שמקורם בטראומה, כדי שהאדם שבא להתייעץ איתי יקבל את המודעות והכלים לשבור אותם בעצמו.
גם עבור הייעוץ של דרכי שימוש בקנאביס אני רוצה לקבל תשלום
הידע שצברתי בעשור של שימוש וצריכה עצמית לא הגיעו בחינם, ועם כל הרצון הטוב לעזור לאנשים חולים - גם כאן אין לי אפשרות להמשיך לעשות את זה ללא תמורה.
יש ערך לניסיון והידע שלי ופסילוסיבין עזר לי לראות את הערך, ובעקבות כך לרצות לבנות תוכנית ליווי עבור אנשים הזקוקים לייעוץ בתחום פוסט טראומה והחלמה, ושימוש מושכל בקנאביס.
אני רוצה למצוא תחושת שייכות
לפני שנה וחצי עזבתי את כל החיים שלי בירושלים ועברתי לחיפה כדי לשקם אותי ולתת לי מרחק מכל מה שמציף בי טראומה. המעבר היה קשה פיזית, בירוקרטית וחברתית - להתחיל הכל מחדש ולהכיר אנשים חדשים מ-0. מצאתי מקומות נחמדים לבלות עם אנשים ואפילו התחלתי ללכת לאירועים קהילתיים אך הרגשתי כמו זרה.
אחד הדברים שחסרים לי זו תחושת שייכות שהיא לא מקושרת לטראומה.
בתחילת המעבר נעזרתי במסגרות שיקום שמלוות אותי כדי להתחבר לחיפה וזה קל על הצד הבירוקרטי של המעבר. מצד שני מסגרות שיקום כוללות המון אנשים עם טראומה - והייתי מוקפת במתמודדות כמוני. זה לא דבר רע אך בשלב מסוים (כשהתחלתי פסילוסיבין) חשתי שאני כבר לא מזדהה עם הווייב הקורבני שיש במסגרות שיקום ורציתי למצוא חיבור אנושי עם בני אדם שלא חוו טראומות קיצון.
שבוע 3 של ההפסקה
התחלתי לעשות דברים עבור עצמי, הוצאתי זבל מהבית ומסרתי חפצים שישבו אצלי המון זמן ותפסו מקום פיזי ורגשי. חשתי צורך בניקיון אמיתי, לפנות מקום לדברים שאני רוצה לעשות עכשיו ולא לדברים שהייתי עושה פעם.
כל ניקיון כזה מציף בי מחשבות על החלקים מהם אני נפרדת ומאפשרת מקום לדברים חדשים להיכנס אליי ללב ובמרחב הפיזי.
שבוע 4 של הפסקה ממייקרודוז
לא תיעדתי כי הייתי עסוקה בלחיות את החיים עצמם.
חודש 2 של הפסקה ממייקרודוז
שבוע 5-6
הרגשתי טוב. יצאתי להיפגש עם חברים, טיילתי בטבע קרוב לבית והייתי באיזון בין חיי חברה, עבודה ומנוחה, עם פוקוס על מטרות שלי. כל ערב לפני השינה חשבתי וכתבתי לעצמי דברים שרוצה לעשות ביום הבא ולמחרת קמתי ועשיתי. התחושה הייתה קצת של עוררות יתר, הצלחתי לקום בבוקר אבל התקשתי לישון ולהרגיע את המערכת שלי לקראת שינה.
התחלתי ליטול מיצוי של צמחי מרפא +מיצוי קנאביס מרוכז (דומה לשמן ריק סימפסון) וזה עזר לאיכות השינה. כשאיכות השינה שלי השתפרה וישנתי ברצף 6 שעות (שזה בערך פי 2 מהכמות שעות "רגילה" שאני ישנ.ה) הצלחתי להתמקד בדברים, להתחיל ולסיים משימות והמוח שלי הרגיש רגוע ורענן על הבוקר.
בשבוע 7 להפסקה
התחלתי להרגיש עייפות פיזית ומנטלית שכנראה קשורה לשלב במחזור החודשי - כשבוע וחצי לפני ווסת כל הגוף שלי עייף ורק בא לי "לסיים הכל וללכת לישון". עם זאת הצלחתי להיות עירנית ונוכחת, למרות הכאבים והעייפות הפיזית. ברמה הרגשית חשתי שדברים מתעכלים אצלי. בתקופת נטילת המייקרודוז חשתי משהו קורה אצלי בתת מודע אך לא הבנתי מה בדיוק, בשבועות 5-7 דברים חלחלו למודע דרך מחשבות ורגשות בחלומות; דברים שפעם היו מאוד טריגריים עבורי הפכו למשהו קטן וזניח. הסימפטומים של פוסט טראומה כמעט ונעלמו - לא החלמתי 100% מפוסט טראומה וברור לי שהם נמצאים ברקע (וזה מקום טוב שישארו בו, ברקע ולא בקדמת הבמה של המודע שלי).
מסקנות המייקרודוזינג וביטוי שלהם בחיי היומיום
יש לי חלקים לרפא בעצמי. הפסילוסיבין לא מרפא לבד, הוא מראה את המקומות החשוכים שנסתרים ממני ומציף על פני השטח את ה"מה" שגורם לפוסט טראומה; באופן מפתיע זה לא האירועים שחוויתי אלא הרגשות והדפוסים שהושרשו בי מילדות אותם שחזרתי בבגרות והשחזור שלהם הוא בעצם "פוסט טראומה מורכבת".
המוח צריך עזרה בללמוד שאפשר אחרת. המוח הוא אלסטי וניתן לריפוי גם אם יש בו פגיעה נוירולוגית עמוקה (שזה פוסט טראומה ברמה פיזיולוגית).
יש מי שמשתמשים בטכניקות נשימה, כתיבה, מיינדפולנס וכלים אחרים.
מה שעזר לי זה שילוב של כלים אלו יחד עם פסילוסיבין וקנאביס.
חומרים משני תודעה יכולים להנגיש לנו חוויות רגשיות מגילאים בהם לא הייתה לנו שפה. מהלידה. מהבטן, מגיל יומיים. אנו לא יודעים מה חווינו מלבד הסיפורים של הסביבה, אך הגוף(מערכת העצבים) והרגש זוכרים.
הבנת הפצעים הרגשיים שלי הם המפתח להחלמה.
הפצעים הרגשיים של פוסט טראומה מתחילים בהיקשרות עם בני אנוש אחרים, קשרי אהבה ראשונית עם ה"שבט" שמגדל אותנו.
הפצעים שלי קשורים לתחושה שאף אחד לא יכול לדאוג לי, אני לבד בעולם.
התרגול שלי הוא לאפשר לאנשים לדאוג לי ולהראות שאפשר לסמוך על אחרים גם כשהתת-מודע שלי מתנגד לרעיון בגלל עקרון ההישרדות.
"לא דאגו לנו אף פעם" זו הגישה שלו
"עכשיו ניתן לאנשים לדאוג לנו" זה מה שאני אומרת במודע.
וזו העבודה שלי. לזהות את הבסיס של הטראומה ולרפא צעד צעד.
לסיכום
ייתכן ובעתיד ארצה להיעזר שוב עם מייקרודוזינג או אפילו מסע מלא, נכון לכתיבת שורות אלו אני מרגישה שנכון לי להמשיך עם ההפסקה. זה מאפשר לי זמן לעכל מידע ולהתנהל במרחב הפיזי בהתאם למידע שקיבלתי מהתת מודע - שינוי דפוסי התנהגות לוקח זמן ואני רוצה להיות בתהליך שנכון לקצב שלי.
קישורים שימושיים:
לצפייה:
Fantastic Fungi *קנאביס ופסילוסיבין הם "סם מסוכן" כהגדרתם בפקדת הסמים (התשל"ג 1973), והשימוש בהם מותר אך ורק לבעלי רישיון מתאים לפי הפקודה ובהתאם למרשם רופא מוסמך.
אין לראות באמור משום פרסום או עידוד לשימוש בקנביס או פסילוסיבין.