פוסט טראומה מורכבת זו פגיעה נוירולוגית במוח שמשפיעה על כלל התפקודים בגוף, כולל וויסות חושי, שינה, מצב רוח, עיבוד וקליטת מידע, עיבוד והולכת כאב ועוד תפקודים פיזיולוגיים ונוירולוגיים.
אחד הסימפטומים זה "ניתוק" או דיסוציאציה. אפשר לחיות שעות, ימים, חודשים ואפילו שנים במצב של דיסוציאציה.
אצלי הניתוקים התחילו בגיל מאוד קטן ורק בגיל 22 בעקבות טראומה רגשית קשה "התעוררתי" מניתוק של כל החיים.
פעלתי על אוטומט במשך שנים. לא הרגשתי כאב או רעב או כל תחושה בגוף שאדם אמור להרגיש.
לא הרגשתי רגשות שאנשים אחרים מרגישים.
רוב ההתנהלות שלי הייתה שכלתנית ומחושבת עד הפרטים הקטנים.
היום אני מתחברת לעצמי בחזרה לאט לאט, כמו לגלות את העולם מחדש והפעם עם חוש הרגש.
במשך שנים כתבתי לעצמי כל מה שעובר עליי בלי היכולת להרגיש את הרגשות שאמורים להיות שם - כעס, כאב, תסכול, זעם, שמחה, חשש, התרגשות. רוב הזמן הייתי רובוט והנחתי שככה כולם מרגישים.
לחזור להרגיש את הגוף בשבילי זה בדברים הקטנים - למשל בדיקות דם התחילו לכאוב לי מאוד, ולפני 3-4 שנים הייתי עוברת אותן בלי למצמץ.
לחזור להרגיש ולהתחבר לעצמי זה חלק מתהליך ההחלמה, גם אם לא פשוט ולא נעים אני עד הדרך הנכונה, ולקנאביס יש חלק חשוב במסע הזה.
הטקסט הבא עלול להכיל טריגרים
עודכנתי על ידי מלאך שהאנס שלי עוקב אחרי הפוסטים - שלי בכל זאת הם ציבוריים, מן הראוי לברך אותו אם הוא כבר כאן.
אז אנס "יקר" ,זה שפגע בי, תתרווח בכיסא ותתכונן לקרוא עוד פוסט איך הנפגעות שלך מרימות את הראש מהטראומה, לא אתה ולא שום סמרטוט אחר ישתיקו אותי.
אסור לדבר על הפגיעה או להזכיר את השם, ותכלס זה לא משנה, על תהליך החלמה מפוסט טראומה אף אחד לא ימנע ממני לדבר.
בגיל 16 וחצי היה לי חבר רעיל. הוא פגע בי בדרכים רבות, אף פעם לא פיזית, רק מילולית, נפשית ומנטלית. בגד בי מההתחלה, דאג להוריד את הבטחון וההתלהבות שלי מכל דבר, דרש ממני להתבגר כבר..
ואני, ילדה מאוהבת שמאמינה שיש טוב בכל אדם, כולנו טועים לפעמים ומגיע לכל אדם הזדמנות שנייה (ושלישית, ורביעית), חוץ מהתאהבות מטורפת היה פחד להישאר לבד ופחד לפגוע בו. הוא שלט בי וניצל את הלב הטוב שלי, שיקר בלי סוף כשהדבר הכי חשוב לי זו האמת גם אם היא לא נעימה לשמיעה.
תוך כדי שנת הלימודים הוא נפרד ממני 3 פעמים, הייתי רואה אותו כל יום כל היום בפנימייה, פתאום הוא והשותפה לחדר חברים טובים, פתאום הוא ואחי חברים טובים, כל פעם שעצרתי לדבר עם אחי הוא בדיוק נזכר במשהו חשוב שחייב להיאמר, הוא ניסה לערער את השלווה שלי.
רוב הזמן לא הצליח לו, פעם אחד קיבלתי התקף חרדה יום אחרי פרידה, לא זוכרת מה הוא עשה או אמר, הוא חצה קו מסוים וכל מה שעבר לי בראש זה למה, למה מישהו שאני כל כך אוהבת (והוא כביכול אוהב אותי) פוגע בי ככה? המחשבה שככה החיים שלי ייראו לא נתנה לי לנשום.
היו הרבה דברים קטנים שהוא עשה כמו מלחמת התשה, לעשות דווקא. לפתוח דברים אישיים שלי מול חברים משותפים, או הפעם שטיילנו בפנימייה ופתאום התחשק לו ללכת ל"קראש" שלי שפגע בי כדי לדבר, (באחד הפוסטים הקודמים) כמובן הוא שמע את השמועות והחליט לפתוח את זה מולי, דיברו עליי כאילו אני שם, אמרו משהו משפיל וכל החבר'ה מסביב צחקו,
ואז הסמקתי, שתקתי, והחבר אמר "תראי איך את מסמיקה, מה את מתרגשת כמו ילדה קטנה".
הוא ניסה לשבור אותי,שיחק בי בשביל...הכיף?
ברור לי שזה משהו שמאפיין את גיל ההתבגרות ויש רשע בעולם, לא מובן לי מה הוא מקבל מזה, כאילו ניזון או מקבל סיפוק מהשפלות ופגיעה בי, ואם זה מה שעושה לו את זה, קצת חולני..
סביב יומולדת 17 הוא נפרד ממני בטלפון, חזרתי לפנימייה בדיכאון כבד, במשך 4 חודשים התעלמתי מקיומו עד שהוא בא ונאם שהוא השתנה ואדם אחר, וכמובן מגיע לאדם שהשתנה הזדמנות שנייה.... ואז התחילו סאגות קנאה על הבחור שהייתי איתו מאז הפרידה (חצי שנה לא היינו בקשר), כי אם היינו ביחד פעם אחת אני לא מפסיקה להיות רכוש שלו ורק שלו מסתבר.
כל כך אהבתי אותו וסמכתי עליו שעברנו לגור ביחד, למרות השקרים והריבים והחסרונות, אדם מניפולטיבי ושקרן יודע איך לשלוט על אנשים, במיוחד על מי שמאמין שכל אדם טוב בבסיסו.
הקשר היה רחוק משיוויוני, היו לו מלא "ידידות" שעם חלקן היה עבר מיני או רומנטי, ואני זכיתי לסצנות קנאה אם הייתי עם ידיד בפעילות בפנימייה שלא כללה אותו.
לקראת הסוף הגיע שלב התפכחות, לא ככה אני רוצה את החיים שלי, וזה בלי לדבר על הניצול הכלכלי - עברתי לצפון בגיל 18 כדי להיות איתו, הוא התכוון ללמוד י"ג- י"ד ואני בזמן הזה הייתי אמורה לעבוד בשביל 2 כדי שיהיה לו איפה לגור בזמן שהוא סטודנט.
כל כך אהבתי אותו שהסכמתי לזה, האמנתי שאנחנו בונים משפחה וזו אהבה. עד שהבנתי שלא ככה דמיינתי את החיים שלי, המצב הבריאותי שלי הוזנח , החלמות והרצונות הודחקו, ולקחתי ממנו הפסקה לשבועיים כדי לחזור לירושלים ולחשוב עם עצמי.
פחדתי ממנו בשלב מסוים, ביום שנפרדתי ממנו בחרתי מקום ציבורי מחשש מהתגובה שלו, לא טעיתי. נפגשנו בסנטר והוא כמעט הרביץ לנער ש"העז" לעבור בחדר מדרגות ולהפריע לנו.
.
.
מאז הקמתי חומות וכל פעם שמרגישה משהו דומה פשוט מחכה שיעבור, רגשות עושים לי חלומות מוזרים והשראה לציורים, נראה שאשאר בזה
מאז היו קשרים
לפני שנה הייתה אהבה גדולה, לא מבינה למה כל מי שיצאתי איתו רוצה עליי בעלות, יש לי מספיק מקום ליותר מאדם אחד בלב שלי, אולי חוששת להשקיע את כולו באדם אחד או לא בנויה לאדם אחד, ומצד שני בחיים לא בגדתי באמון של אדם שמאמין שאני שלו ורק שלו במהלך הקשר. בי בגדו, אחד היה עם אחרות, אחד שיקר כל הזמן - וזו בגידה עצומה מבחינתי יותר מבגידה פיזית, ואחרי זה הפיץ שקרים עליי שיש לי אינסוף יזיזים ושבגדתי בו. לא מבינה למה אני מתנהגת משהו אחד ומקבלת משהו אחר.
.
.
אני מאמינה באהבה לבעלי חיים, צמחים, טבע... בני אדם מורכבים לי, חצי מהזמן משקרים ובחצי השני מספרים חצאי אמת, אומרים משהו אחד עושים משהו אחר ובכלל התכוונו למשהו שלישי, רוצה אמת גם אם היא כואבת ולא נעימה, תגידו את האמת - תגיד שאתה רוצה אינטימיות או מישהי לטייל איתה בטבע, תגיד שאתה רק רוצה מישהו לחבק בלילה, תגידי שאת רוצה להיפגש עם חברה ולבכות לה את החיים, אני לא מבינה רמזים ומעדיפה אמת במקום ניחושים.
לפני שאטמתי את הלב שלי הלכתי עם האמת, זה היה קל.
למדתי שאין מחיר לחופש, מעדיפה ללכת בדרך שלי גם אם אלך לבד, לנסות להיות מישהי שאני לא מדכא אותי. להיות אני זה מפחיד אבל אין מחיר לחופש
פעם הייתי כותבת טקסטים עוצמתיים והיום אני עסוקה בהישרדות אז כמעט אין פנאי לשבת ולחשוב על דברים לעומק, אני מדחיקה ומדחיקה ופעם בכמה זמן זה מתפוצץ עליי (ועל מי שקרוב אליי) ואז אני מרגישה רע עם עצמי וכמו הגרסה הקיצונית של פוסט טראומה מורכבת.
חלק מהדברים שכתבתי כאן על קשרים עם גברים מקושר באופן ישיר למה שכתבתי על טראומה בין דורית בפוסט קודם, אבל ברגע שכתבתי את המילים האלו ב 2019 עדיין לא קישרתי בין הילדות שלי והצורה בה כל הנשים במשפחה שלי גודלו והתנהלו מול גברים, לאיך אני התנהלתי מול גברים.
הייתי מודעת שהצורה שבה התנהלו קשרים רומנטיים לא טובה לי ולא מתאימה.. בלי ה"למה" ומה לעשות כדי לשנות.
הימנעות מזוגיות זו לא החלמה וריפוי של המקום הפצוע אלא סוג מתוחכם של אנורקסיה רגשית ומינית (ז"א הרעבה עצמית בתחומים האלו, כמו הרעבה מאוכל אבל פחות מוכר)
לפני 3 שנים הייתה תקווה בקרב מטופלי הקנאביס שקצת רעש וצלצולים, קצת בג"צ וקצת עדויות מהשטח יגרמו לרפורמה הכושלת להיפסק ונחזור למצב של שפיות במחירים, במבחר זנים ובאיכות התפרחת. כמובן כל זה היה לפני שנתיים של פעם-סגר-פעם-חופש, 4 מערכות בחירות (ותכף עוד אחת) וקריסה נפשית וכלכלית של רוב המדינה.
שנתיים לאיבחון רשמי
10+שנים של כאבים מסתוריים.
האבחון נתן לי תשובה להאם הכאב שלי אמיתי - תמיד עוברת לי בראש מחשבה אם אני ממציאה או לא, ככה היה עם קרוהן, עם פוסט טראומה, ועד האבחון היה לי ספק, תמיד יש סיכוי קטן שהכל בראש שלי ואם הכל בראש שלי זה נתון לביטול.
אז אני יודעת שהכאב שלי אמיתי אבל לא למה. לא יכולה לבטל את הכאב כי עדיין לא גיליתי מה המקור , עובדת על זה. כל מה שיש לי לעשות זה לנשום עמוק, מדיטציות, תזונה ותנועה.
ולזכור ההתקפים שזה זמני ויעבור גם אם עכשיו כל הגוף מהטבור ומטה צורח מכאבים.
אתמול היה גרוע ממש, היום יותר טוב, שני שליש מהגוף שלי רק כואבים ולא בוערים מכאב.
מזל שיש לי קנאביס, מבאס שאין יותר זנים ש*ממש* עזרו לי לכאבים(ותודה לרפורמה), וגם שמן אין לי.
מתישהו אני אפצח את הדרך להעלים/להשתיק את הכאבים כמו שמצאתי איך לחיות עם קרוהן PTSD ללא כדורים ויחסית בשלום.
בשנים מאז האבחון חקרתי ובדקתי ברפואה קונבנציונלית ומשלימה צאיפה נובע הכאב שלי, באופן לא מפתיע גיליתי שיש קשר בין הנפש, הרגש והכאב שאני חשה. הכאבים "התפוצצו" אחרי שחוויתי טראומה רגשית עצומה יותר מכל דבר שחוויתי עד אז - ואולי הסיבה להתפרצות טמונה בעובדה שבניגוד לחוויות טראומטיות שחוויתי בחיי האישיים ויכולתי להדחיק ולהכחיש את קיומם- החוויה הזו (מוות של חברה בפיגוע) זו חוויה טראומטית שמשותפת לכמה מאות אנשים ואי אפשר להכחיש משהו שמאות אנשים עוברים.
אזהרת תוכן -
לא כתבתי כמה זמן כי המחשבות קשות , מאוד..מטרידות, ומפחיד אותי שהמוח שלי מייצר דברים כאלו.
אני מודה לכל מי שבוחר לקרוא אבל זה באמת דיי גרפי.
על אחריותכם
.
.
טריגרים של הכל,
דימויים גרפיים, ה"א, פגיעה עצמית
גיל 16-17 היה גיהנום ברמה אחרת, בתקופה הזו השחטתי את הגוף שלי מבפנים ומבחוץ.
תחילת שנה של י"א היה לי קראש על בחור, זה התפוצץ לי בפנים כשפעלתי בדרך שלי - כנות ישירה. ניסיתי להבין איפה טעיתי, חשפתי רגשות כנים לבחור ובתמורה קיבלתי שמועות והשפלה (ואחרי זה סיוטים), אם מישהו לא מעוניין אפשר פשוט להגיד לא, אני אבין.
איכשהו הגעתי למסקנה מעוותת שזה קשור למראה שלי, לגוף, ואם רק הייתי נראית אחרת זה לא היה קורה.
התחילו סיוטים והתחלתי לרצות להיעלם, להתאדות, להיות קטנה ורזה יותר, הפסקתי לאכול, פחות ופחות עד ש2 תפוחים וקערת אורז זה מה שאכלתי כל היום. המחשבה שעברה לי בראש זה שאני כישלון ומגיע לי סבל, הרעבה עצמית הייתה למטרת עונש. חלק שמו לב אבל לא יכולו לעשות כלום, וגם ידעתי איך להסתיר שלא אכלתי.
ספרתי ובדקתי באובססיביות כל מה שנכנס לפה, ויחד עם זה המשכתי ללמוד כי הכי חשוב לתפקד ולהיות נורמלית, ותסתירי שבכית.
בסוף י"א הייתה תקופה קצרה שהרגשתי טוב יותר, דימוי עצמי שלי התאזן קצת וגם התזונה, עדיין סבלתי מסיוטים וחוסר שינה אבל סיימתי את השנה בידיעה שבשנה הבאה הקראש לא יהיה יותר מול הפרצוף שלי 24\7. הייתי מתכננת מסלולי הליכה בפנימייה שנמנעים מאיזורים שהוא עלול להיות בהם. נמנעתי מאיזורים שהוא תמיד היה בהם בתוך מקום שאני כביכול חופשייה.
ואז הבחור שהתעלל בי מנטלית כל הקשר נפרד ממני (שוב) והחלטתי לא לתת הזדמניויות יותר.
כיתה י"ב התחילה גיהנום, בגרויות ומסע לפולין, ולהיות עם המתעלל באותו מקום לכל השנה.. שקעתי בעצמי שוב במקום פוגעני, הרעבות ודיאטות בתוספת דימוי עצמי שצנח עם כל גרם שהורדתי.
שיתפתי מי שהיו אחראים עליי, עו"ס ופסיכולוג - הבנתי שלבד אני לא יכולה לצאת מזה, שורה תחתונה אין לי הפרעות אכילה כי אני "לא רזה מידיי" או משהו בסגנון.
שקעתי עמוק יותר, רק רוצה להיעלם, מגיע לי כאב, להרביץ לקירות לא סיפק את מה שחיפשתי, מכות יבשות זה נחמד אבל מגיע לי כאב שייחרט עמוק, שישאיר סימן.
.
.
מצאתי משהו חד , העור שלי נפתח ואחרי שנייה כבר היו טיפות דם. היה חלקיק שניה שהעור כבר נחתך והדם עדיין לא יצא, חלקיק שהזמן עוצר כאילו הגוף בשוק.. עוד ועוד עד שמרגישה שמספיק, לעכשיו - עד ההצפה הרגשית הבאה. וכשנמאס מהידיים עברתי לרגליים, עדיין יכולה להרגיש את התחושה שהעור נפתח, בידיים הוא נפתח בקלות לעומת הרגליים..
התמודדתי עם יותר מדיי דברים בו זמנית ויחד עם זה שמרתי על תפקוד כמעט תקין, יצאתי למסע לפולין וניגשתי לכל הבגרויות בזמן, להיות נורמלי הכי חשוב.
לא יכולתי להתמודד עם הכל לכן פגעתי בעצמי כמה פעמים בשבוע.
ניסיתי להפסיק כמה פעמים.
לבד, לא הצלחתי.
פעם אחת חתכתי כל כך עמוק שראיתי את השכבה מתחת לעור, דיממתי המון מהפצע וקראתי לאדם היחידי שסמכתי עליו שלא יתחרפן, אמצע חורף הכל קפוא הדם שלי מטפטף על הרצפה ומה שמדאיג אותי זה איך אני מנקה את הדם מהרצפה. אני זוכרת כל פרט ביום הזה, הייתי בחולצת בסיס שחורה, את הדם ניקיתי במגבונים של ביוטיקר והוא ביקש ממני הבטחה שזה לא קורה יותר, כמובן לא עמדתי בזה.
כשסיפרו לאמא שלי היא דיי התעלמה מהנושא (לפי נהלים חובה ליידע את ההורים כשזה משהו שמסכן אותי). אם לא מדברים על משהו הוא ייעלם נכון?
פגיעה עצמית ליוותה אותי לפחות שנתיים אחרי הפנימייה, נראה לי זה עוד אחת מהמלחמות שבהם ניצחתי, אבל חייבת להיות בכוננות תמידית למקרה והשד יתקוף, כי הוא שם תמיד.
אני כל כך מצטערת על הגיהנום שעברתי, כמה שנים אחרי הבנתי שכל זה - תסמינים "קלאסיים" של פוסט טראומה מורכבת, אבל למה להעניק לי אבחנה אחת אם אפשר להגיד שיש לי הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, חרדות ובעיות שינה ואז לתת לכל בעיה כדור משלו?
מזל שהיום אין כדורים - קנאביס מחליף אותם
אחד התסמינים שהכי התאמצתי להסתיר בהתמודדות עם פוסט טראומה זה פגיעה עצמית - הייתה שם כוונה להחליף סם אחר שגם לי להתנתק מעצמי. ולמרות שכתבתי את הטקסט לפני 3 שנים וחשבתי שזה מאחוריי, בזמן הסגרים של 2020 הייתה לי נפילה ופגעתי בעצמי שוב (הפעם זה היה התקף עדין יחסית)
אחד הדברים שלא מבינים שזה עוד סימפטום של טראומה. אף אחד לא פוגע בעצמו (ומסתיר את זה) מתוך מקום של חיפוש צומי או כי זה "מגניב", אצלי זה היה מקום שרציתי להיעלם והרגשתי שמגיע לי כאב; וגם סוג של "יש לי שליטה על זה" כי בתוך חיי כאוס בלי שליטה מוח של פוסט טראומה מחפש שליטה, משהו להיאחז בו בכוח.
כמו עם הרבה סמים אחרים דיי גמלתי את עצמי - ז"א מעולם לא עברתי טיפול לבירור הסיבה שבגינה פגעתי בעצמי אלא הציבו לי עובדה שאני לא יכולה לפגוע בעצמי כשאני בתוך מסגרת. היום רוב הצלקות מהתקופה ההיא מכוסים בקעקועים ואני מחפשת מי שיכסה לי את ההצטלקויות האחרונות שעדיין לא מקועקעות.
מזל שיש לי קנאביס, תודה שיש לי קנאביס.
מרגישה שמנסרים את הלסת, הראש, המוח שלי מתפוצץ, מדליקה ג'וינט, 5 דקות עדיין מתפרקת מכאבים, אחרי 10 דקות הקלה, 30-40 דקות אחרי יכולה לתפקד רגיל עד שעה וחצי.
רוב הזמן אין התקפים כאלו של כאב. בגדול אין מה לעשות חוץ מלחכות שיעבור, מחפשת את הסיבה כדי שאוכל לפתור\לשנות\להעלים את ההתקפים האלו.
הדבר העיקרי שהשתנה זה - הקנאביס שאכן עוזר לי בימים אלו זה מה שמגיע ממקומות שהם לא בית מרקחת, ותודה לכל מי שיש לו.ה יד בדבר, אחרת הייתי נשארת בלי תרופה
קנאביס ב #ptsd
"אוי לא מה אני עושה???🤯😱😭"
הופך ל
"אוקיי זה מה שאני עושה😈💪😻"
אד הדברים שהצמח עושה זה שינוי תודעה. מתוך תודעת מסכנות וקורבנות המוח עושה SHIFT לתודעה של שפע, יזמות ועשייה. זה נכון כשמדובר בצמח עם כלל החומרים הפעילים (ללא הקרנות ריסוסים ושאר שטויות שצצו כאן בשנתיים האחרונות) היכולת לקום כל בוקר ולהיות בעשייה זה לא מובן מאליו. המוח שלי ללא קנאביס דוחף אותי לפגוע בעצמי ולהכחיד אותי. המוח עם השפעת קנאביס רגוע ורואה את המציאות בבהירות, בהירות שכדורים פסיכיאטריים לא יכלו להעניק לי. כיום תחום הקנאביס מתנהל ברשלנות רפואית מחרידה - בכל הקשור להסברה וליווי מטופלים חדשים וותיקים. רוב הרוקחים והעוסקים בתחום יודעים להמליץ על קטגוריות זנים ואולי צורת צריכה (מי שממש מתעקש לעזור למטופלים), טיפול שרואה את המטופל במרכז חייב לכלול גם ליווי רגשי - מנטלי בעיקר למי שיש גם התמודדות נפשית מעבר למחלה פיזית - ואם נדבר בכנות כל מחלה פיזית מביאה איתה התמודדות נפשית כלשהי - בין אם זה דיכאון שהגוף ואנחנו לא נחזור להיות "כמו פעם", או חרדות של החמרת המחלה ואפילו מוות כשמדובר במחלות כרוניות קשות. העסק (והאתר, והתוכן שאני כותבת כאן) התחילו אצלי בראש אחרי שהפסקתי כדורים פסיכיאטריים והתחלתי לצרוך קנאביס. לפני זה המחשבה שיש לי מידע חשוב לחלוק, או שיש לי השפעה על אנשים סביבי - לא התקיימה בתוך הראש שלי כי את כל המקום תפסו סיוטים, חרדות ופלאשבקים. הצמח עוזר לי לתפקד כאחת האדם באופן כמעט מלא. עכשיו אנחנו שוב לפני בחירות, וכמו בכל שנותיי כבעלת זכות הצבעה הקול שלי הולך למי שיקיים לגליזציה אמיתית שמתחשבת במטופלים ובצרכני הפנאי כאחד. מי שלא מבין למה צריך לגליזציה, בבקשה לקרוא שוב את הפוסט (ושאר הפוסטים בנושא) כדי להבין מהו הקושי איתו מתמודדים מי שזקוק.ה לצמח אך לא מקבל.ת את מלוא הפוטנציאל הרפואי בגלל הגבלות ממסדיות ותפיסות שגויות של עולם הרפואה והחוק לצמח. אין לי כוונה להמליץ על גוף ספציפי אלא לבקש מכם לקרוא מצע של כל מפלגה ומתמודד ולהחליט החלטות עצמאיות. היו לנו כמה סבבי בחירות בשנתיים האחרונות, הבטחות שנזרקו באוויר והופרו ברגע האמת (בזכות זה אני גם יודעת למי לא להצביע שוב) יש לי תקווה שבקרוב תהיה לגליזציה... או זה או לרדת מהארץ גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רישיון ואין בכתבים ניסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה.
Comments