הטקסט הבא עלול להכיל טריגרים, קריאה על אחריותכם
השבוע השגתי את אחת המטרות הכי חשובות של בשנתיים האחרונות.
לקח לי מלא זמן לעשות את הצעד לכיוון (חחחח כיוון), כי מבחינתי זה להודות שאני כל כך חולה שחייבת "סם מסוכן",בהתחלה ניסיתי את כל הכדורים שהרופאים הציעו לי, חלקם לא הועילו וחלקם גרמו לנזק (נשירת שיער,עלייה במשקל, רגישות בעור, מערכת חיסונית מוחלשת)
אחרי זה פניתי לדיקור וצמחי מרפא; יכול לעזור במניעה של דברים מסויימים וחיזוק מערכת חיסונית, אבל זה לא מספיק.
התחלתי לחשוב.
מצד אחד זה מבאס להבין שאני מספיק חולה שאני צריכה רישיון לקנאביס, מצד שני אם יש פתרון למצב שלי אני אני אלחם עד הסוף כדי לעזור לעצמי.
זה לא סוד שבזמן האחרון אני לא הכי בריאה ודיי סובלת. אני נלחמת על כל יום לתפקד, לקום לעבודה, לשדר שהכל בסדר ואני נורמלית ומתפקדת....
היה לי חשש גדול שלא יתנו לי או שימשכו את זה עוד ועוד, לשמחתי חיכיתי רק מאוגוסט -ספטמבר עד דצמבר כי יק"ר איבדו את הפקס....מומלץ לפנות אליהם במייל כמוני.
עברתי הדרכה והסבר לגבי זנים ושמן, נכון לעכשיו אני מתלהבת מהשמן...
פעם ראשונה שהלכתי לישון בלי כאבים, פעם ראשונה שקמתי לעבודה בלי כאבים.
בואו נראה כמה בעיות רפואיות צמח אחד יכול לפתור 💚
בתמונה אני ושני כלבלבים אחרי עוד גל כאב, מחממים אותי
(לא החלפתי את החתולים שלי אל דאגה)
תחושת חרדה, התרגשות והתחלות חדשות. לא רק בגלל הרישיון החדש, באותו שבוע חתמתי על חוזה לדירה פעם ראשונה וכמה שעות לפני התמונה ניקיתי וקרצפתי את המקום שהפך לבית במשך שנה. ברחתי מירושלים למעלה אדומים בשביל שקט בעיקר. היו עוד סיבות שכבר לא רלוונטיות - לכן אני שוב בירושלים. מה השתנה מאז? גיליתי משימוש אישי ששמן מתאים לי לחורף ופחות לקיץ, שהשמנים של אסדרה חדשה גורמים לי לחרדות, ושמנים בארץ מהולים בשמן זית. אבל אז פשוט שמחתי שסופסוף יש לי רישיון ואני לא "עבריינית" בעיני החוק, למרות שמצבי הרפואי - פיזי ונפשי לא השתנה לפתע כשקיבלתי רישיון . הפכתי מעבריינית מסוכנת לחולה מטופלת בקנאביס בין לילה. היחידה לקנאביס רפואי שכחה להגיד לי שיש לי רישיון במשך יותר מחודש; הרישיון התקבל בנובמבר ואלי התקשרו בסוף דצמבר, תחילת ינואר קיבלתי רישיון והדרכה כשרוב הספקים עדיין פעלו כרגיל, לפני הרפורמה וחיסול המגדלות, לפני בתי מרקחת עם רוקחים ללא ניסיון בהדרכה וקנאביס. אני זכיתי לקבל הדרכה מבעלי ניסיון בתחום הקנאביס הרפואי.
מי שיש לו רישיון, בשום מצב אל תקחו "סיגריות מגולגלות"
זה כל כך חלש שאפשר להביא את זה לחתולים שלי ולא יקרה להם כלום.
רק תפרחת או שמן 😉
בחודש השני לרישיון התחלתי לטעום מנזקי הרפורמה. למרות שעדיין לא נכנסה לתוקפה באופן רשמי בשטח נעשו צעדים לקראת.. קיבלתי "מגולגלות זני CBD" איזה זנים? כל פעם התקבלה תשובה שונה. מיקס של 2 זנים לא ברור כמויות ואחוזי חומרים פעילים. זה היה כל כך חלש שצרכתי פה 3 כדי לקבל את אותו אפקט שהתקבל מג'וינט שהוכן מתפרחת - תפרחת שנגרסה וגולגלה על ידיי, מפרחי קנאביס שראיתי את איכותם, צבע מראה וטריות. לאורך השנה וקצת שיש בידי רישיון קיבלתי "מגולגלות CBD" מספר פעמים וכולן היו סיגריות הפתעה - פעם חלש, פעם חזק יותר אבל לא כמו בתפרחת, פעם עוזר לכאבים ופעם רק מרדים.. בלי יכולת לתעד סימפטומים והשפעות - כל חלוקה קיבלתי ג'וינטים שהשפיעו אחרת מפעם לפעם וכך אי אפשר לבנות רצף טיפולי.
(פורסם 14.7.2019) #יומני_קנאביס
הכל קורס לי מכל מיני סיבות, פתאום חשבתי על זה שאני לא באמת מקבלת את כל הבעיות שיש לי, הכוונה שאני מודעת שהבעיה קיימת אבל לא רוצה לקבל אותה כחלק ממני, ופה מתחיל הקושי האמיתי...
אני שמחה שיש לי רישיון לרפואי ,אבל נמצאת עכשיו בשלב מתסכל של בדיקת זנים ולא הכל עושה לי טוב, ופתאום זן שעשה לי טוב בחודש האחרון חסר במלאי, אז נותנים משהו אחר חלש ממש ואין מה לעשות,
אוף אני רוצה לגליזציה.
זו תקופה ממש מורכבת והלוואי שהיה פשוט יותר תודה לכל מי שלצידי 💖💜
ולמיטה וחתולים
וקנאביס רפואי.💚
כמה שבועות לתוך הרישיון התחלתי להפנים שיש לי פוסט טראומה וצריך לטפל בה. קיים אבחון אבל כמו עם הקרוהן חשבתי שאם לא אטפל, לא אגיד את השם המפורש זה ילך וייעלם.. גיליתי שלא. בהמשך ל"מגולגלות" שקיבלתי, גם אחרי חודש וחודשיים הדעה והתחושה לא השתנתה - השיטה גרועה ואם הייתה לגליזציה הבריאות שלי לא הייתה תלויה באם מגדל כזה או אחר הצליח לגדל, הייתי יכולה לספק לעצמי רצף טיפולי שאינו תלוי בכדאיות כלכלית של מגדל או עבודה טובה של מישהו אחר. מצב אבסורד שמוצר רפואי חסר בשוק והדבר עובר בשתיקה. הרי את הרפורמה יזמו למיטב הבנתי כדי לעשות "מדיקליזציה" העבירו חוקים והעמיסו הנחיות והגבלות בכדי להפוך את הקנאביס- צמח - למוצר שמזכיר תרופה, סטריליות גבוהה ב"תהליך הייצור" - אבל כשיש חוסרים (ויש חוסרים) או כשהמוצר פגום אין למי להתלונן. ואם זו תרופה מדוע משרד האוצר ומשרד הבריאות מסרבים לקבוע מחיר מקסימום לתרופה ולהכניס לסל התרופות? מדובר בכ-65 אלף מטופלים ברישיון שהתרופה שלהם לא בסל התרופות ולא במחיר מסובסד, נכון לסוף אפריל 2020. שאלתי את הספק קנאביס רפואי למה יש חוסר של זנים מסוימים. התשובה - רפורמה. יש זנים שלא נכנסו לרפורמה ולכן למגדלים וספקים לא משתלם לגדל מה שהם לא יכולים למכור וזנים אלו בוטלו. זנים אלו (בינהם זנים שעוזרים לי) לא קיימים יותר משנה, זנים בעלי אחוזים פעילים גבוהים שעוזרים למגוון סימפטומים ומחלות. חלק מהטענות שהושמעו בתשובה לסיבה שהובילה לביטול זנים אלו - האחוזים הפעילים גבוהים מדיי. ויכול להיות שזה נכון עבור אדם שאינו צורך באופן יומיומי וקבוע - אבל כאן מדובר על אנשים שזקוקים לאחוזים גבוהים של חומרים פעילים לאפקט הרפואי. חלק גדול מהזנים שבוטלו היו בשימוש ילדים אפילפטיים, ילדים עם אוטיזם או חולי סרטן. שמנים של 30% נעלמו. תפרחות של מעל 20% נעלמו. ומה שיש "דומה" לא משפיע דומה.
מתה מכאבים, צריכה לסדר את הדירה, לבשל לכבס ולתפקד ולא מסוגלת.
*אחרי גוינט*
מסדרת את הדירה עם מוזיקה ברקע ואפילו נהנית מזה.
אה וגם נעלמה לי הבחילה.
ספרו לי עוד על הסם המסוכן.
מה השתנה ביום? התארגנתי דרך הטלגראס כי מה שהביאו לי תחת תווית "רפואי" לא מתאים לי ולא משפיע, למרות שחודש לפני קיבלתי זן "דומה" בתפרחת שכן השפיע לטובה. התארגנתי מטלגראס למרות שיש לי רישיון, מבינים? וזה חודשיים לפני שרפורמת הקנאביס הרפואי נכנסה לתוקפה באופן רשמי.
חייבת להזהיר שחלק מהפוסטים בתיוג הזה עלולים להיות כבדים, קריאה על אחריותכם?
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בוויד זה כשאני מצליחה לבחון סיטואציה בצורה לא מחוברת רגשית, למשל לבחון פלשבק בלי לשקוע לתוכו שוב עמוק מדיי, בלי להרגיש אותו פיזית ולהתנתק ולחיות אותו מחדש? אלא כאילו לראות בדימיון סרטון של זיכרון או טראומה, ולהבין שלילדה בת 6 לא היה איך לצאת מהסיטואציה וזה לא אשמתה (אשמתי), וגם לנערה בת 14 או 18, להבין שיש המון דברים שהם לא בשליטה וזה בסדר.
קנאביס נותן לי הזדמנות לבחון את הזיכרונות שפשוט הדחקתי, הרבה דברים מהילדות וגיל ההתבגרות, להתחבר לתחושה של אז כדי לשחרר אותה, ולהמשיך הלאה.
זה לא פשוט, החיים לא זימנו לי שום יציבות בשום תחום בחיים, יש מצב שההורים שלי לא יסכימו עם זה כי חלק גדול מהאחריות עליהם...
לפעמים אני כועסת על עצמי שיצאתי כל כך דפוקה, כי גם לאחים שלי היו את אותם תנאים והם לא יצאו דפוקים ככה, לפחות אני מקווה.
זה תחושה כאילו
I'm loosing my shit because I'm a woman
לפעמים קשה לאנשים "רגילים" להתחבר למה שאני כותבת, כי לא מובן איך אפשר להתקיים עם כל כך הרבה כאב נפשי בלי להתחרפן.
-> פוסט טראומה <-
בגיל 14 עובדת רווחה שהכירה את ההורים שלי מאז שאני בת שנה אמרה לי לנתק קשר עם ההורים שלי כי הם עוד יעשו לי טראומה.
צחקתי עליה ואמרתי שהם סתם רבים איתי על הפירסינג.
קנאביס משחרר.
אני מצליחה להתקיים עם הכאב איכשהו, לקום לעבודה ולעשות משהו.
חודש וחצי לתוך הרישיון מתחילה להבין טוב יותר איך להשתמש בקנאביס כדי להחלים מפוסט טראומה. ממש ההתחלה. גיליתי שמצד אחד צפים לי זיכרונות מאוד לא נעימים, מצד שני יש לי הזדמנות לטפל בגורם הטראומה. המוח שלי יצר חסמים חזקים בעזרת כדורים פסיכיאטריים שאכלתי 8 שנים, כך שהרגשתי רק את הכאב החרדות הסיוטים בלי לדעת מה המקור, כמו לנסות לגשת לתוכן חסום או לגלוש בפייסבוק בלי אינטרנט - תוכן לא זמין. מאוד רציתי לעשות את התהליך תוך כדי תפקוד מלא - עבודה, דירה, חברים וכל הצ'ק ליסט של להיות צעירה ובריאה. רק שלא ידעו מה הגיהנום שעובר עליי או יחשבו שאני חולת נפש\ מסוממת כי יש לי רישיון. פעם לקח לי הרבה יותר זמן לעבד ולעכל כל הצפה רגשית, בסוף העיבוד (ולפעמים תוך כדי) כתבתי בפייסבוק. היום לוקח לי פחות זמן להתחיל להבין שמגיעה הצפה ולהתכונן אליה בכוונה סופית להחלמה. לקח לי זמן להבין שכל מה שצף, כואב וקשה ככל שיהיה - אני יכולה להתמודד. עכשיו זה רק צל ולא הדבר האמיתי. את הדבר האמיתי עברתי בגיל מוקדם יותר ובגלל שלא יכולתי להתמודד עם החוויה המוח הדחיק ומוציא החוצה כשיכולה להתמודד עם החוויה. לקח לי זמן ללמוד לזרום עם ההצפות במקום להתנגד ולנסות להמשיך כרגיל - מה שגרם להתקפים להיות חזקים יותר, כמו כאב שיניים שמתעלמים ממנו ובסופו של דבר מסיימים עם עקירה וטיפול שורש - ואם פונים לטיפול בזמן אפשר להסתפק בניקוי וסתימה קטנה.
אני בת 25 ועדיין מפחדת מחושך ומפלצות מתחת למיטה.
אני מפחדת מידיים שיתחילו לגעת בי, ושאני לא אוכל לעצור את זה. הרצון שלי לא קיים בתוך הסיטואציה.
רק הישרדות. רק להצליח לנשום ולצאת מההתנתקות.
.
אני חושבת, או מקווה, שככל שאני יותר אנסה להתמודד עם הבעיות ולבחון אותן במקום להכחיש, אולי משהו במוח שלי ישתחרר, ואני אצליח למחוק את זה מהתודעה שלי בתור משהו טראומטי, ולהפוך את זה לסתם עוד זיכרון...
זה אחת הסיבות שאני אוהבת קנאביס. אני מצליחה לבחון זיכרונות וטראומות בצורה אובייקטיבית, לנתח ולהסיק מסקנות בלי לטבוע בכאב של זה.
לא תמיד זה מצליח לי. לפעמים אני נתקעת על דברים למשך המון זמן, יש דברים שקשה להבין, להפנים ולקבל כמו שהם; אבל יש התקדמות עצומה מצידי, במיוחד כשאני חושבת 10 שנים אחורה, איפה הייתי.
לא הרבה ידעו, ומעט מאוד לקחו אותי ברצינות כשאמרתי שאני רוצה להתאבד.
גם כשחתכתי הרוב חשבו שזה ניסיון לעוד סחיטת צומי ולא מצוקה אמיתית של משהו.
לרוב זה ככה, אף אחד לא ירצה להודות שהילד/ שלהם באמת דפוק. זה גם כישלון מסויים שלהם בתור הורים.
.
לפני כמה שנים הייתי מתחרפנת מעוצמת הכאב שיש לי בתקופה האחרונה, מזל שלמדתי להתמודד גם עם זה.
אולי בקרוב אני אצליח לישון עם אור כבוי בלי לפחד, פשוט לישון, כמו שהייתי ישנה בבית של דודה שלי.
הצפות רגשיות ופלאשבקים היו מתרחשים לאורך כמה ימים עד שעליתי על מה נושא ההצפה הפעם. היה קשה לתפקד כך במשרה מלאה ולהעמיד פנים שהכל סבבה, התחלתי להעדר מעבודה. המנהל ידע שיש לי נכות ורישיון אבל לא ידע על מה, לדעתי הפלתי את זה על הקרוהן כי להסביר לו שאני חוזרת לגילאי ילדות ולא מפסיקה לבכות תוך כדי כאבים פיזיים נראה לי תלוש מהמציאות ופחדתי להיות מפוטרת. פעם אחת התחלתי להתפרק במשרד מולו, שאל אותי מה קרה והסברתי בקווים כלליים שיש לי חוויות קשות מילדות והתבגרות ולפעמים זה צף ועולה ומכאיב לי.. התשובה שלו הייתה לספר לי כמה הוא מסכן וגם עבר דברים קשים כמו אלימות במשפחה, אבל שורה תחתונה זה עבר ואני צריכה להתאפס על עצמי. ביטול התחושות שלי והקטנה של הכאב שלי. מאז החלטתי לא לשתף במה שמתמודדת איתו. יצא שנפלט לי פעם אחת המילה פוסט טראומה, אבל לא הייתי בצבא אז... שורה תחתונה - לידיעתי ולדעתו - הלומי קרב הרבה יותר מסכנים מכל נפגע פוסט טראומה, גם פוסט טראומה מינית. כי יש מקום להשוות בין כאב לכאב. אין מקום להשוואה, כמו שלא ישוו בין סוגי סרטן. מי שראה את חבריו נהרגים - כואב מי שעבר\ה תקיפה מינית - כואב מי שעבר התעללות פיזית ונפשית - כואב ונכון שהכאב שונה אבל להקטין סוג אחד של כאב ולהגיד "זה בקטנה לעומת הלם קרב"- יצאתי מהשיחה בתחושה שהוא בור וחסר לו ידע על פוסט טראומה מורכבת, אבל אין טעם להסביר למי שאוזניו אטומות ובטוח שיודע הכל טוב מכולם (גם מתמודדים עצמם).
אזהרת תוכן קשה.
.
.
.
.
מזג אוויר מטורף בחוץ....
.
.
.
.
אחד הרגשות העיקריים שלי סביב פוסט טראומה זה בושה.
כשאתה נכה צהל עם פוסט טראומה זה לא משהו להתבייש בו, אותו דבר כשזה אדם שעבר תאונת דרכים או פיגוע.
בדרך כלל האירועים משאירים צלקות ונכויות פיזיות, יותר קל לזהות אדם שעבר ומתמודד עם פציעה פיזית.
אבל פגיעה מינית לרוב לא משאירה נזקים פיזיים נראים לעין כמו צלקת או יד חסרה.
זה עמוק בראש, אי אפשר לברוח מזה. ואם אין צלקת פיזית יכול להיות שזה לא אמיתי?...
ומשם אני נכנסת למחשבות על אשמה, למה לא עצרתי ולא לא מנעתי, ואולי זו אשמתי, האשמה לא באמת הולכת אף פעם.
.
גם יש מחשבות עם להעלים את עצמי. אין לי כוח יותר, אין לי כוח להתמודד יותר, לפעמים זה לא מובן על מה אני מדברת כי סך הכל אני עוברת דברים רגילים כמו מעבר דירה ומשברים של גילאי 20+, אבל מה שלא מבינים זה שאני תמיד נמצאת בהתמודדות, זה תמיד פועל בראש שלי, במחשבות והחלומות שלי, במה שאני אלבש היום ודרך איפה אחזור בלילה כדי שיהיה כמה שיותר מואר ולא חשוך ושקט, זה איתי כשאני מדליקה מנורת לילה לפני שאני מכבה את האור בחדר, כי בחושך יש מישהו שמסתכל עליי ורק מחכה לתקוף.
זה איתי כל הזמן.
אני מצליחה להתגבר על זה לפעמים עם הסחות דעת וזה נחמד כל עוד זה מחזיק מעמד. אבל אני לא יכולה לשבת לצייר כל היום נכון ? יש מציאות וחשבונות לשלם.
ואז מגיעות תקופות של משבר כמו עכשיו, והסביבה שלי לא יודעת מה לעשות, אולי חלק חושבים שאני דרמטית ולוקחת דברים קשה, אם יש מישהו שחושב ככה מוזמן להתחפף...
.
זה לא שאני לא רואה שום אופטימיות בחיים כי אני עדיין כאן, הבעיה היא כשקשה לי לקום מהמיטה כדי לצייר כי לצייר עושה לי טוב. יש תקופות שאני מצליחה ויש כאלו שלא.
לא התגעגעתי לקום כולי בזיעה קרה.
מזל שהצלחתי לקום להתארגן לעשן את התרופה ואז לצאת לעבודה כמו אדם כמעט רגיל.
מזל שיש לי רישיון לרפואי.
מזל שיש לי רישיון לרפואי ואת החתולים והחברים שלי.
בתחילת 2019 עבדתי עם הצינור על כתבה שפורסמה כחלק מסדרה בשם "דחק" שמדברת על פוסט טראומה, 3 פרקים. בפייסבוק רץ קמפיין #ME2PT - גם אני פוסט טראומטי\ת ידעתי שבקרוב תתפרסם הכתבה שבה אני חושפת חלקיק מהתמודדות שלי עם פוסט טראומה - רק החלק שמדבר על הפגיעה המינית ולא המכלול של "פוסט טראומה מורכבת". באותו שבוע צולם החלק השני של הכתבה. הוצפתי רגשית אבל הפעם היה לי איך להתמודד בלי לשקוע עמוק בתוך הטראומה. ככה גם הצלחתי להתראיין בלי לקבל התקף למרות שהייתי ממש על הסף. וזה ההבדל (על קצה המזלג), ללא קנאביס ועם קנאביס.
❤️ 🧡 💛 💚 💙 💜 תודה על הקריאה, מוזמנים להגיב, לשתף ולהירשם כמנויים לקבלת עדכונים . מוזמנים לשתף במחשבות\רגשות\ תחושות שעולות בעקבות הטקסט, בין אם אתם מתחברים כמטופלים או שגיליתם לראשונה את עולם הקנאביס (וקנאביס "רפואי") כצופים מהצד ❤️ 🧡 💛 💚 💙 💜 גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רישיון ואין בכתבים ניסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה.