מחלה כרונית זה מצב שלרוב לא מבינים כי לימדו אותנו שלכל מחלה יש תרופה ואחרי שלוקחים את הטיפול/ כדור/ תזונה נכונה אפשר לסיים עם זה והלמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה.
הגישה הזו מנעה ממני לקבל את עצמי כמו שאני במשך שנים, כשהייתי ברמיסייה הרגשתי מעולה וכשהתחילו התקפים הרגשתי שסוף העולם הגיע כי בראש שלי אני בריאה ואין לי שום בעיה.
כשהתחילו לי ניתוקים של פוסט טראומה הרגשתי בושה וניסיתי להסתיר אותם כדי לא לקבל ביקורתיות.
גם היום קצת קשה לי לקבל שזה המצב, במיוחד כי יש לי נטייה להשוות את עצמי לאחרים ואת עצמי לעצמי-מלפני-עשר-שנים... זה פוגע בי כי בספו של דבר אני מנסה להיות אני-לפני-הפוסט-טראומה וזה כמו לנסות לחזור לגיל 5 ולהישאר שם כשאני כבר בת 28.
חלק מהקושי זה גם חוסר הבנה של צוותים רפואיים.
רק השבוע הייתי אצל מטפלת במגע והיא התחילה לדבר איתי על מיינדפולנס (מכירה), NLP (מכירה) ושהכל עבודה על עצמינו. לא עניין אותה לשמוע את ההסבר על מחקרים מהשנים האחרונות שמראות שיש הבדל בין טראומה בגיל בוגר (כמו תאונה או הלם קרב) וטראומה ממושכת בגיל צעיר - מה שנקרא C-PTSD
לא עניין אותה לשמוע שנגרם למוח נזק נוירולוגי שמשפיע על שאר המערכות ושיש שיבוש במערכת עצבים ואיך שהמוח מתפקד, ואיך שבזמן טיפול בדיבור החלקים שמתעוררים במוח זה חלק רגשי ולא המוח האנליטי וההגיוני.... שוב מצאתי את עצמי מול מישהי עם תעודה ומבחינתה כל מה שיוצא לי מהפה לא רלוונטי. אז שתקתי ויצאתי עם חשק שלא בא לי לחזור אליה עוד.
התיעוד שלי זה חלק ממסע של להבין איך לחיות עם מה שיש לי ואולי גם יעזור לא.נשים כמוני שמתמודדים עם טראומה מורכבת בתוך מערכת בריאות שאין לה מושג מה זה טראומה מורכבת, ואיזה תפקיד יש לקנאביס בתוך המסע הזה.
הטקסט הבא עלול להכיל טריגרים
אזהרה של.. דברים שקשורים בפוסט טראומה כנראה
.
.
פעם בכמה זמן אני מקבלת תזכורת למה אני לא יכולה בלי סאטיבה על הבוקר ושהטראומה שלי אמיתית.
בתקופות של כאב יוצא לי להתחיל את הבוקר עם אינדיקה, יש לי עבודה לקום אליה וכסף לא צומח על עצים, אז קמה, ואחרי אינדיקה מרגישה טוב יחסית ושוכחת סאטיבה,
אחרי 3-4 ימים כאלו (לרוב ככה נמשך התקף במינימום) - אני מתחילה להיות אובדנית
דברים מתחילים להציף אותי בלי התראה מוקדמת, באמצע עבודה, קניות, שיחה, פשוט מתנתקת, כאילו מישהו בעט לי לראש חלקי מזיכרון, הרוב מטושטש אבל יש פרטים מסויימים "מודגשים" על ידי הזיכרון
ואני לא יודעת אם עשו לי שטיפת מוח - למשל, הורה אחד שיושב כל יום ומספר לילד על ההורה השני "ההורה שלך הוא ככה וככה" וזה נחרט בזיכרון, או שהייתי עדה\ בתוך סיטואציה שלא ידעתי לפרש והמוח הדחיק ועכשיו בבגרות המוח יודע לפרש אז מציף הכל?
יודעת שיש דברים לא תקינים וזוכרת דברים לא תקינים מגילאי יסודי, השאלה היא מה היה לפני זה והאם היה שלב נורמלי אי פעם?
או אולי המצב הנפשי שלי מחמיר בעקבות הכאבים ואני מתחילה להשתגע, אני רק רוצה שיעבור אבל לא יכולה באמת לנוח כי יש דברים לסדר\ לבשל\ לנקות ובכלל אני אדם בוגר אז אפשר לחשוב, כואב לי.
כשכאב פיזי ונפשי מתנגשים זה גיהנום, לרוב מנסה לשדר עסקים כרגיל , הרי מי רוצה להיות בסביבת אדם שכל הזמן מתלונן?
אתם תראו אותי יוצאת, צוחקת, מתפקדת כרגיל, מי שלא מכיר לא חושב שזה כזה רציני, אני לא נראית ועובדת קשה כדי לשדר נורמליות.
אולי זה חלק שקשה לי לקבל, או קו מחשבה של "מחשבה יוצרת מציאות" , אם אתאמץ לקום כל בוקר גם כשכואב זה יהפוך לשגרה ואתחיל לקום בבוקר בלי כאבים
יש לי זכרונות מגיל ממש צעיר אבל אף אחד שיכול לאמת אותם (בידיעה שהאדם מולי דובר אמת) מי שהיה איתי אז בעצמם כנראה לא ידעו את כל הפרטים\ לא זוכרים כי הם עצמם היו ילדים (אחים שלי)
אז נשארת עם זיכרונות שלא בטוחה שהם אמת או פרי דמיוני, מצד שני למה שמוח של פעוטה ימציא דברים הזויים כאלו?
רק רוצה ימים טובים יותר מימים רעים. רוצה שלא יכאב לי ומחכה שיעבור
הסחות יתקבלו בברכה
כמעט 3 שנים עברו מאז והרבה השתנה, בעיקר היכולת שלי לעבוד בעבודה כשכירה ולהתפרנס מזה. חלק שקשה לי לקבל זה הכאב הפיזי שלא נגמר.
חייתי שנים עם בעיות שינה, סיוטים, חוסר שינה ושינה לא רציפה והצלחתי לתפקד איכשהו, בעייפות... אבל כשמצטרף לזה כאב פיזי שלא נגמר אני מוצאת את עצמי מייחלת למוות. פשוט ככה.
כי זה יותר מדיי בשבילי להכיל גם פיזי וגם נפשי ביחד.
ומצד שני איכשהו למדתי לחיות ככה.. לא כמו בעבר, והיום אני לא עושה אתת כמ מה שעשיתי בעבר.. אבל משתדלת להשקיע את הזמן שלי במה שכן עושה לי טוב.
לפעמים נדמה לי שלא מבינים אותי
אני חופרת בעבר כדי להבין למה, אני אדם דיי הגיוני ולי קל יותר לנתח את החיים בצורת נוסחא, לקחתי על עצמי להיפטר\ להתגבר ולהתמודד עם כל מה שמעכב אותי, סיוטים, חרדות, כאבים, מצב נפשי,
אני מאמינה שלכל מה שמרכיב את הפוסט טראומה שלי יש סיבה, כל סימפטום הוא תוצאה של משהו, וכדי לפתור ולהתגבר על התוצאה צריכה לדעת ולשחרר את הסיבה.
מבינה, לא כולם רוצים לקרוא, או נמאס או בכלל לא קוראים כי זה מזבל להם את הפיד, הכל טוב, העמוד שלי קיים כמקום התבטאות שלי למי שרוצה
ורגע עפה על עצמי
אם אני אצליח להעלים\ להחלים מהפסטרמה (אני רעבה) בדרך שלי אדאג להעביר את הידע הלאה.
אם לא לפחות אדע שניסיתי
לפעמים אני שוכחת למה התחלתי את הפרויקט מלכתחילה, לפעמים לא נשאר לי כוחות לעוד יום לעצמי ובטח לא לעוד יום של תיעוד מה שעובר עליי, מחקר וחפירה בצדדים האפלים שבי... אבל התיעוד הזה נותן פרספקטיבה לכמה התקדמתי מאז, כמה הורדתי מעצמי וגיליתי על עצמי.
הכמות שאני משתפת בפייסבוק ירדה משמעותית כי המקומות שהגעתי אליהם בתוך תהליך ההחלמה דורשים ממני יותר תשומת לב, יותר חפירה לעומק ועבודה עם עצמו ומטפלת, וכל דבר כזה לוקח יותר זמן לעבד.
הניתוקים שלי נהיו ארוכים יותר - וגם תקופות שאני יכולה לתפקד ברצף. הפוסטראומה שלי השתנה במהלך השנים וחלק גדול מזה בזכות למידה על סימפטומים, גורמים לטראומה וטריגרים וגם זיהוי דפוסי התנהגות הרסניים וכאלו שמשחזרים טראומה.
הורגת לאט או מהר, אבל הורגת
(פוסט ששיתפתי אצלי, המצב אז היה עגום וגם היום נראה שמטופלי קנאביס נמצאים בתחתית סדר העדיפויות והדחיפות למרות שמדובר בחיי אדם)
סרטון של אחרי דיון בגצ 22.9.2019 צילום של מולי גולדברג
הסרטון צולם בתקופה שהאמנתי בכל ליבי שבית משפט עליון יחליט לבטל את הרפורמה לנוכח כל הממצאים שמעידים על ליקויים, חוסר ביסוס מדעי ופגיעה ממשים במטופלים. 3 שנים אחרי .... העתירה בוטלה לפני 3 חודשים. צוות השופטים הוחלף. יש מלאי זנים אבל לא קנאביס רפואי. יש הצפה ברישיונות שרובם סטלנים במרשם ולא מטופלים שזקוקים למזור. אין לי בעיה עם אדם שאוהב להתמסטל אבל לא כשזה בא על חשבוני. אין זני CBD כי "השוק" (הסטלני ברישיון) אוהב THC ומי שצריך CBD (כאב עצבי, דלקת כרונית, אוטיזם, אפילפסיה ושות') נשאר בלי תפרחת כי "אין ביקוש"
תדמיינו לכם שאתם צריכים לשמור 24\7 על שד שמסכן אותכם ואת כל מי שאתם אוהבים, וכל המטרה של השד זה להוציא אתכם מאיזון לסיכון. ככה זה פוסט טראומה.
בתור ילדה אמרו לי המון שאני בוגרת לגילי, רגישה, חכמה, ספגתי כל סיטואציה שקורות סביבי, הבנתי יותר מדיי, הרגשתי הכל.
לא פשוט להיות ילדה שסופגת הכל, עם רגישות גבוהה, בתוך סיטואציות וחיים לא יציבים.
פעם הייתי מרגישה הרבה יותר, בשלב מסויים נהיה לי קשה עם כל הרגשות, העולם מורכב מהמון דברים טובים כמו טבע, אהבה, נדיבות, חברות, והרבה נקבר תחת דברים שאני לא מבינה, שקרים, גזענות, שנאה ורצון לרצוח מישהו אחר, שחיתות, תחמנות.. למה זה קיים בעולם?
יותר פשוט להביא לי כדורים נגד התקפי חרדה, דיכאון וסיוטים מאשר לברר מאיפה זה מגיע, חשוב שאהיה מיושרת לנורמה, מה טוב לי לא רלוונטי (ובכלל אני ילדה שלא מבינה כלום מהחיים שלה).
התחילו לתת לי כדורים בגיל שהמוח שלי עדיין מתפתח. אין לי מושג מה זה עשה למוח שלי, יודעת שמאז לא חזרתי להרגיש כמו עצמי למרות שהחליפו את הכדורים כמה וכמה פעמים, כבר שנה ויותר ללא כדורים בכלל, לא יודעת מתי אהיה לגמרי "נקייה"
5 שנים ציפרלקס ועוד כדורים לא עושים טוב למוח
זה לא שאין משהו שעושה לי טוב, ציור ותפירה, טיולים בטבע ומוזיקה, המינון של כל אלו שאני צריכה כדי להיות שמחה גבוהה יותר ממה שיכולה לספק לעצמי עם כל המחוייבויות שלי, אני אדם בוגר שצריך לעשות ולעבוד, חשבונות לשלם, לתפקד, אז עושה את זה ואז ...מרגישה מרוקנת, כי כל האנרגיה שלי הלכה על מלחמות ובירוקרטיה
מהצד זה בטח נראה כעצלנות, מי שלא חי לא מבין, אני לא מדברת על לילות עם סיוטים או חוסר שינה, מדברת על הכוחות הנפשיים שצריך לקום בבוקר מהמיטה גם אחרי לילה של שינה, זה שישנתי היום לא נתן לי יותר חשק לחיות. זה נחמד לישון לילה שלם ותודה על זה
זה טוב שאני חוזרת להרגיש (אני מקווה)
אבל כל גדילה כזו מרסקת אותי ברמה אחרת, זה נחמד בימים מצליחה לראות את הטוב, אבל גיהנום בימים שהשד יוצא.
הכל מורגש חזק יותר, ומהצד נראה שאני מגזימה עם התגובות שלי
כמו פתיחה של צינור שהיה סתום, פותחים ברז, שומעים את המים אבל עדיין לא רואים זרימה, אחרי זה מגיעות "התפוצצויות" מים עם הפסקות אוויר, ואז מתחיל זרם מים רציף.
מרגישה בשלב מעבר, יש המון ריק ובין לבין יש הצפות, הכל נקלט ומרגיש חזק יותר, פתאום לא מבינה מה אני מתפרקת ממשהו שלא הזיז לי לפני שבוע, ובעוד שבוע זה יראה כמשהו שולי, כנראה ככה זה גמילה מציפרלקס, 5 שנים פשוט לא הרגשתי, ההצפות קשות יותר מפעם לפעם , וכל פעם מזכירה לעצמי שזה ייגמר, אני בתוך הגיהנום וזה ייגמר, קשה להתחזק מזה תוך כדי שאני מוצפת
אני רוצה הרבה יותר אופטימיות בחיים, מודעת שיש חרא בעולם לא צריכה תזכורות לזה כל יום, אני באמת חושבת שלרשתות חברתיות יש יותר מדיי השפעה רעה על האושר של האדם. על שלי בטוח יש.
מזל שאני כותבת ומתעדת את כל התהליך. הגמילה מציפרלקס הייתה אחד הדברים הקשים שעשיתי.
ברמה הפיזית היו לי תסמיני גמילה של הזעות, דפיקות לב, חוסר תאבון ותחושה שמשהו "משובש בגוף" במשך כמה חודשים. עשיתי גמילה הדרגתית שהורדתי במינון, מ 20 מ"ג ליום ל 15, ואחרי כמה שבועות ל 10 מ"ג, ואחרי כמה שבועות ל 7.5, ואחרי כמה שבועות ל 5.. ואז יום כן יום לא, ואחרי כמה שבועות כאלו הפסקתי לחלוטין.
הפסיכיאטרית הייתה נגד כי מבחינתה אי אפשר לחיות עם הפרעת אישיות גבולית (זו האבחנה שהייתה לי לפני אבחון מלא של פוסט טראומה מורכבת) בלי כדורים.
למזלי הלכתי לחוות דעת אצל רופא אחר שאבחן פוסט טראומה מורכבת.
הקושי האמיתי שנשאר איתי לאורך שנים ומלווה אותי עד היום זה לחוות מחדש את העולם הרגשי.
כשהתחלתי לקחת כדורים פסיכיאטריים (כתנאי להישאר במסגרת בה הייתי כנערה) העולם הרגשי שלי הפסיק להתפתח. הפסקתי להרגיש ובזמן שחבריי לשכבה חוו התקפי זעם ורגשות רגילים בעוצמה גבוהה של גיל ההתבגרות אני הייתי "רגועה" עם כדורים שהדחיקו הכל.
יש לי פעם עצום בהתפתחות רגשית שלי ומצאתי את עצמי בגיל 23-24 מתחילה להרגיש מחדש, להבין איך עובד עולם רגשי של מבוגר ולא של ילדה בת 6-15-18. כלפי חוץ נראית מתפקדת אבל היכולת שלי להבין עת הרגשות שלי בתוך העולם של מבוגרים לא תמיד מחובר למציאות.
לא פעם מצאתי את עצמי מגיבה בצורה לא מותאמת סיטואציה או גיל ולא יכולתי להסביר למה התנהגתי ככה. היום אני יודעת שזה קשור לעובדה שהמוח שלי לא התפתח בצורה תקינה, גם בעקבות חשיפה ממושכת לטראומה שגרמה לנזק נוירולוגי בתפקוד המוח, וגם כי לקחתי כדורים פסיכיאטריים במשך 8 שנים - אותן שנים קריטיות שהמוח הרגשי שלי אמור להתפתח ולפתח את החלקים שבסוף הופכים למוח של מבוגר, אני בפער עם זה.
הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על זה יותר, או לפחות איחלתי אבל אני מוצפת
כבר כמה שנים קצת לפני כיפור אני מתפרקת
"יום השנה" נקרא לזה.
.
.
לא רציתי לכתוב על הנושא אבל אני מוצפת,
מוצפת, לא מצליחה לנשום,
נכון, אמרתי לעצמי שאני מתמקדת באופטימיות ודברים טובים, ועם זאת אי אפשר להכחיש את מה שפחות נעים ונחמד לחשוב ולהרגיש.
אני לא יודעת אם זה הזלזול שלו כלפי דת או סתם "ככה יצא", נפגעתי ביום כיפור, ואין שנה מאז המקרה שאני לא מתפרקת, רק רוצה לקום ביום אחרי ולהעמיד פנים שהוא לא קיים.
אני במקום שונה ממה שהייתי לפני שנה ושנתיים, כשסגרו את התיק *מחוסר ראיות*, העברתי את כל האנרגיות להחלמה, לא ידעתי כמה רפש מסתתר בלב ובנשמה שלי, רוב הזמן מצליחה אבל סביב היום עצמו קשה לי, רוצה את כיפור כיום של משחקים, אופניים, סדרות ושטויות.
בתקופה הזו אני רק רוצה שיקשיבו לי, כאילו פעם בשנה מותר לי לבכות את כל החרא שאני סוחבת כך השנים מאז התקיפה, כמו שאנשים מרשים לעצמם לבכות יותר באזכרות.
ההבדל הוא שהפוסט טראומה כל השנה.
לא כמו באבל על חבר או בן משפחה, כאן זה גיהנום פרטי שאף אחד לא חולק איתך, אין מי שיבין. רק רוצה שהגל הזה יעבור
הלוואי והיום הזה יהיה סתם יום בשבילי
(הוא מעולם לא ביקש סליחה, או הודה במשהו)
הבנה של מה שעובר עליי זה חלק מתהליך ההחלמה. לפני כמה שנים לא הייתה בי מודעות לעצוב להקשיב לעצמי, לגלות מה עומד מאחורי התקפי חרדה וסיוטים סביב תאריכים קבועים. קישרתי את זה לעובדה שזו תקופת חגים ואין לי משפחה מתפקדת או ארוחות חג או תחושה של ביחד, אז החרדה שאני מרגישה בוודאות קשורה לזה ולא למשהו אחר שאני מדחיקה. לפני 3 שנים כשהתחלתי עם קנאביס ברישיון במקום לברוח התחלתי להקשיב לעצמי. התחלתי לחשוב מה יכול לעורר התקפי חרדה דווקא בתאריכים האלו.. נזכרתי שזה התקופה של האונס. שהמוח שלי זוכר והגוף שלי מרגיש.. מזג אוויר דומה למה שהיה אז, ריחות סוף קיץ-תחילת סתיו כמו שהיה אז. הגוף זוכר גם אם המוח מכחיש וכשהבנתי את זה החלטתי להפסיק להכחיש ולהתחיל להתמודד. זה לא עובר תוך רגע אבל מאפשר לי פרספקטיבה ולהתכונן מראש - לתת לעצמי מרחב בטוח להתפרק ולהיות בתוך הכאב עד שזה יעבור, לדבר עם אנשים קרובים שיכולים להכיל אותי במצב הזה. כאילו "יום השנה" שמותר לי לבכות את הכאב שלי ולהיות בחמלה עצמית עם עצמי. יש לי תקווה בלב שיום אחד יגיע החודש הזה ואני אהיה בלי תסמיני טראומה, פשוט יעבור לי כמו עוד חודש רגיל. גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רישיון ואין בכתבים ניסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה.