גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רישיון ואין בכתבים ניסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה.
הטקסט הבא עלול להכיל טריגרים, קריאה על אחריותכם
כפי שכתבתי בפוסט קודם בתחילת 2019 עבדתי עם הצינור על כתבה שפורסמה כחלק מסדרה בשם "דחק" שמדברת על פוסט טראומה, 3 פרקים. בפייסבוק רץ קמפיין #ME2PT - גם אני פוסט טראומטי\ת בתחילת מרץ 2019 ידעתי שבקרוב תתפרסם הכתבה שבה אני חושפת חלקיק מהתמודדות שלי עם פוסט טראומה -רק החלק שמדבר על הפגיעה המינית ולא המכלול של "פוסט טראומה מורכבת".(C-PTSD) בסוף פברואר צולם החלק השני של הכתבה בבתי במעלה אדומים הוצפתי רגשית לפני ואחרי אבל הפעם היה לי איך להתמודד בלי לשקוע עמוק בתוך הטראומה. ככה גם הצלחתי להתראיין בלי לקבל התקף למרות שהייתי ממש על הסף. וזה ההבדל (על קצה המזלג), ללא קנאביס ועם קנאביס. בנוסף בתחילת מרץ המטופלים התחילו להרגיש בשטח את הרפורמה למרות שמבחינה רשמית נכנסה לתוקפה רק באפריל 2019.
(פורסם 5.3.2019) כל הכבוד למשרד הבריאות ששינו לי את הרישיון ועכשיו אני לא מקבלת שמן שעוזר לי לישון ולכאבים, שמן שעוזר לי לקום בבוקר ולתפקד כמו בן אדם.
*נשארתי רק עם תפרחת שזה טוב, אבל אני צריכה גם שמן*
אם אפסיק לתפקד מהכאבים, אתם תשלמו לי שכר דירה?
כל הכבוד משרד הבריאות ויק"ר
חודש לפני כניסת הרפורמה באופן רשמי הורגשה ההשפעה על ספקי הקנאביס - גם על הספק שלי - ומשם על מטופלי הקנאביס. מצויין על הרישיון "תפרחת" אבל זה מה שרושמים לכל מי שמקבל את הרישיון לקנאביס רפואי - גם אם בסופו של דבר השמן מתאים יותר. זו נקודה שחשוב לציין, מי שחתום על הרישיון שלי מעולם לא פגש אותי פנים מול פנים ואין לנו שיחות מעקב לראות איך הקנאביס משפיע ובאיזו צורה- עישון, אידוי, שמן, זן נקי או ערבוב זנים. את המידע והמעקב קיבלתי (חלקית) מהספק, חלק ניסיון של מטופלים אחרים אבל בעיקר ניסוי וטעייה עצמי. למדתי שבחורף אני צריכה יותר שמן ויותר אינדיקות, הגוף שלי נמצא בסוג של מתיחות\ דריכות תמידית והשרירים שלי כואבים - אחת מתופעות הפיברומיאלגיה בחורף בגלל הקור. למדתי שזני סאטיבה מתאימים לי באידוי ביומיום, ובעישון בהתקפים של PTSD, אבל לא כל ההתקפים... עולם ומלואו של למידה עצמית, ארחיב בהמשך (וכנראה ביותר מפוסט אחד). ובחזרה לחלוקה של חודש מרץ 2019 שהודיעו לי שאין יותר שמן אם רשום תפרחת ברישיון. עומדת מול הפקידה (זו המילה המתאימה?) בנקודת חלוקה ומסבירה לה שהשמן עזר לי. והיא יודעת שהשמן עזר לי. אבל אין מה לעשות, אלו הנחיות של משרד הבריאות - מקבלים מה שרשום ברישיון. כן, גם אם תפרחת משפיעה עליי לרעה (יש גם אנשים כאלו). ומה הפתרון? לפנות למשרד הבריאות ליחידה לקנאביס רפואי ולבקש שינוי ברישיון. אבל רגע - צריך לעבור דרך רופא מטפל למעקב.. וכמה זמן זה ייקח? לא ברור, חודש- חודשיים ואף יותר ובזמן הזה רק מה שרשום ברישיון. עם כניסתה של הרפורמה ניסו להקפיד על העניין של "רק מה שרשום ברישיון" מטופלים התלוננו על מינונים נמוכים ממה שהיו מקבלים מבחינת חומרים פעילים; רפורמת משרד הבריאות מתייחסת ל 2 חומרים עיקריים בחלוקה לקטגוריות CBD ו THC (למרות שישנם עשרות חומרים פעילים בצמח). נוצר בלגן בגלל הנחיות לא ברורות שסותרות את המציאות. מצד אחד חסרים של "זנים" או "קטגוריות", מצד שני משרד הבריאות הנחה לספק רק מה שיש ברישיון והרוקחים בבית מרקחת עקבו אחר ההנחיות וקיבלו תלונות. כעבור כמה חודשים משרד הבריאות יצא בהנחיה\ הצהרה שאפשר לתת למטופלים מינון שונה ממה רשום ברישיון ומטופלים עדיין לא קיבלו את הזנים שלהם כי יש חסרים, אין את הזן במלאי ומשרד הבריאות מאפשר למכור מה שיש, גם אם זה לא מה שמתאים למטופל. רוקחים בבתי מרקחת לא עברו איזושהי הדרכה על קנאביס ומגוון מחלות והשפעות כי אין מקצוע כזה רוקח קנאביס. רוקחות כללית לומדים מספר שנים והיא כוללת גם התלמדות ולא זכור לי שב 4-5 שנים האחרונות פורסמו מסלולי למידה לרוקחות קנאביס; חשוב לציין כי קיים קורס קנאביס רפואי של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, נכון לעכשיו הקורס בוטל בעקבות חוסר יכולת של היק"ר להשתתף בקורס ולבצע את הבחינה שמקנה הרשאה לרוקח לנפק קנאביס. מעניין שאין קורס מיוחד לרוקחים כדי שיוכלו לנפק ריטלין, ציפרלקס וסימבלטה. ברפרוף קצת מצאתי כמה נקודות שמפריעות לי. מבתחינת תוכן יש התמקדות רבה בנושאים הקשורים לרפורמה כמו מדיקליזציה, הספר הירוק, הפצה ואבטחה, התנהלות בבית מרקחת, ייצוא וייבוא... האם רוקחים שמוכרים אקמול לומדים על ייצוא וייבוא והתנהלות בבית מרקחת? בנוסף המרצים הם אנשי משרד הבריאות או קשורים לחברת קנאביס, אבל איך אין רופא אחד בין המרצים? לא חסר רופאים מומחים המטפלים בקנאביס אבל מי שבנה את הקורס לא רואה את חשיבות הידע שיש לרופאים המטפלים שנמצאים במעקב קבוע עם מטופלים ויכולים להעיד על השפעות ארוכות טווח וסיפורי הצלחה. מי שמביא את התרופה למטופלים בבית מרקחת יודע על התרופה פחות מהמטופל. (חיפוש בגוגל "רוקח קנאביס" מביא פרסומים רק מ -2019, השנה שבה משרד הבריאות החל את הרפורמה ונוצר צורך ל"רוקח קנאביס") אם מדובר במטופל חדש אין מי שידריך אותו. כאוס מוחלט וזה על קצה המזלג. תארו לכם במקום קנאביס היה מדובר בתרופה. נניח תרופה נגד שיעול. נניח כדורים לא עושים לי טוב ואני צריכה סירופ - את זה יש אפשרות להגיד לרופא במעמד הנפקת המרשם כשמדובר בתרופה קונבנציונלית. אבל למטופלי קנאביס אין קשר ישיר עם מי שמנפיק את הרישיון ומרשמים. נניח וכבר הגעתי לבית מרקחת, התייעצתי עם הרוקח והבנתי שעדיף לי סירופ במקום הכדורים - יש מצבים בהם ניתן להתגמש כי על המרשם לא כתוב באיזו תצורה התרופה. ובמידה ומצוין על המרשם "כדורים" ולא סירופ אין בעיה, קובעת תור לרופא לשינוי מרשם לכדור - והיום יש אפשרות לשנות מרשמים דרך אפליקציה בחלק מקופות החולים. פרוצדורה פשוטה של שינוי מרשם. אבל למטופלי קנאביס אין קשר ישיר עם הרופא - מי שקובע את המינון ותצורה של הקנאביס לא הרופא אלא היחידה לקנאביס רפואי - יק"ר. אליהם מגיעים רק בטפסים ומשך זמן טיפול בין שבועיים לאינסוף. בנוסף, הרוקחים בבתי המרקחת שמנפיקים קנאביס רובם ללא ניסיון וידע בטיפול קנאביס. אין מקצוע כזה רוקח קנאביס. המצאה חדשה של משרד הבריאות. למטופלים הוותיקים יש יותר ניסיון, למגדלים וספקי הקנאביס יש יותר ניסיון. על קצה המזלג, האבסורד והכישלון של רפורמת הקנאביס הרפואי.
(פורסם 7.3.2019 בעמוד של הצינור) דחק- חלק שני Guy Lerer
טריגר אונס/אזהרת צפיה - חומרים לא פשוטים לצפיה
דחק - הפרק השני המלא
אנג'ל מספרת על איך זה להתמודד באומץ עם פוסט טראומה לא פשוטה ומבקשת שנשדר לכם גם את התקף הפוסט טראומה שחוותה באמצע הראיון שעברה
הדברים שלה קשים אך חשובים. כמוה חיים בינינו נפגעות ונפגעים רבים שמתקשים לחזור לחיים. חשוב שנהיה כאן בשביל לתת להם חיבוק
הכתבה התפרסמה בעמוד של הצינור בתחילת מרץ. ידעתי כמה ימים מראש שתוך כמה ימים הכתבה בחוץ. הסוד שלי יהיה בחוץ. ייחלתי להרגיש הקלה. מול עצמי התחלתי לראות איך החסמים הרגשיים, מחשבתיים ומנטליים נופלים בזה אחר זה והפוסט טראומה מתפרצת החוצה. מול הסביבה שלי לא ידעתי להסביר ותזמון פרסום הכתבה יצא דיי טוב מבחינה הזו. ידעתי שברגע שיוצא החוצה, אין דרך חזור. ידעתי שברגע שיוצא החוצה ואני מתחילה לדבר על זה, ייפלו אסימונים לאנשים. ידעתי שברגע שזה יוצא החוצה ואני מתחילה לדבר על זה, יהיו מי שייוותרו על הקשר איתי. ידעתי שברגע שיוצא החוצה יהיו מי שירצה שאפסיק לדבר על הנושא "כי זה בעבר". הייתה חשיבה מה להכניס לכתבה, רציתי שהמסר יעבור בלי להכביד יותר מדיי על הצופים. (כמובן יש דברים שלא פורסמו) ידעתי שמהרגע שמתפרסם, אני לא אשתוק עוד על הפגיעה והטראומה וההשלכות ארוכות הטווח של טראומה. פוסט טראומה מינית היא רק חלקיק מהפסטרמה המורכבת שלי. את זה אני ידעתי... וכל כמה זמן לומדת מחדש כמה עמוקות השריטות הנפשיות. ידעתי שמהרגע שיוצא החוצה אני מוכנה להתמודד עם מה שיבוא, רק לא להשאיר את המחנק של הבושה בתוכי. בצילום הכתבה וכשהתפרסמה הייתי על סף אשפוז לראשונה מגיל 14. היום אני מבינה שמה שהיה חסר לי באותה תקופה זה ליווי מסגרת שיכולה להכיל ולעזור לעבד טראומה מינית (ופוסט טראומה מורכבת) תוך שילוב קנאביס. בארץ בקושי יש מסגרות החלמה לנשים שעברו התעללות ותקיפות מיניות וסובלות מפוסט טראומה מורכבת; ואלו שיש לא מאפשרות לצרוך קנאביס במסגרת האשפוז. באותה תקופה חוויתי המון שינויים במכה אחת - מעבר דירה, עבודה חדשה, פרידה מבן זוג, התודעה שלי התחילה להשתנות וכל קרקע יציבה שהייתה לי נעלמה. מצאתי את עצמי בעיר אחרת (אך לא חדשה) כמעט ללא קשרים עם חברים בעקבות הזוגיות ממנה בחרתי לצאת, עם עבודה חדשה וקשה שלא נהנתי ממנה... בדירה לבד שיועדה לזוג מוצפת בזכרונות העבר שהמוח שלי הדחיק, ובעבר - כשהמוח התעייף להדחיק והחלו לצוץ תסמיני פוסט טראומה הטיפול היה להשתיק בכדורים. גמילה מכדורים הייתה אחד הדברים הקשים שעשיתי לעצמי, תסמיני גמילה פיזיים של הזעות, רעידות, חוסר תאבון וחרדות משינה. השפעת הכדורים ארוכת טווח ולא מייד מרגישים את כל המערכת מתנקה מכדורים.. תהליך ארוך וגם שנתיים אחרי הכדור האחרון יש עדיין דברים חבויים בתת מודע. גם יותר משנה אחרי הפוסט "יציאה מהארון" אני חווה פלאשבקים והצפות מהתקיפה. כל פעם עוד פרט שהמוח שלי הדחיק. כל פעם עוד אני חוזרת לעצמי. כל פעם אני קצת יותר שלמה.
(פורסם 10.3.2019)
בימים האחרונים אנשים קרובים שואלים מה אני רוצה שיקרה עכשיו, האמת שאני לא יודעת מה הכי חשוב שישתנה כאן ועכשיו כי ההרגשה שלי היא שהטיפול בנושא פגיעה מינית ופוסט טראומה לא נכון/ לא קיים בכלל.
בין אם זה בבתי חולים, אין מענה ברור בתי החולים בארץ לקליטת נפגע/ת. קולטים? מישהי עוברת אונס ומגיעה לבית חולים, ומה יקרה שם לא ידוע. אולי יש חדר אולי אין, אולי יש צוות עם הסמכה לטפל בנפגעות, אבל רוב הסיכויים שלא.
אחרי זה יש את המשטרה ופרקליטות. בואו אני אספר לכם בקצרה שרוב התלונות נסגרות, לא כי הפוגע חף מפשע אלא כי קשה להוכיח משפטית שהייתה פגיעה.
במקרה שלי הפרקליטות בחרו לא להתייחס לעוד תלונות כמשהו שחשוב לקחת בחשבון, אלא לראות כל מקרה לגופו - ולא התנהלות של אנס סדרתי (לכאורה).
רק שתדעו, פוסט טראומה זה לא הוכחה לזה שנפגעתי מסתבר (כן כי טראומות נוצרות מטיול ארוך בפאארק).
הרוב רקוב שם.
לכן אני חוזרת לבסיס של הכל - חינוך הדור הצעיר. תסתכלו על העשור הארון ושימו לב כמה שינויים בנושאים חברתיים הנוער הצליח לשנות.
צריך שיעורי חינוך מיני שמדברים גם על הסכמה, על זה שמותר להגיד לא, גם לגברים מותר להגיד לא, גם אם קודם אמרו כן, מותר להיות בקצב שלך ולא לעשות דברים בגלל לחץ חברתי.
החלק השני והחשוב זה שינוי חוקים בנוגע לתקיפה מינית.
חוק התיישנות? על מה ולמה? הפוסט טראומה לא עוברת אחרי 7 שנים אז למה שהפגיעה תימחק?
תשאלו כל אדם שעבר פגיע מינית בילדות אם זה עבר אחרי 7 שנים.
I dare you.
צוי השתקה ותביעות השתקה?
זה הגיוני כשהנפגעים קטינים. מי שפגע בי לא עשה את זה פעם אחת. הייתה לפחות עוד אחת לפניי ועוד 2 אחריי.
למה אף אחד לא ידע להזהיר? כי הכל הושתק, עד שפתחו את זה ועכשיו הן נתבעות כי פגעו בשמו הטוב....
הפרקליטות והמשטרה בוחרים להגן על פרטיות של פוגע ולא על (לפחות) 4 נפגעות שלו. הפרקליטות לא רואה קשר בין 4 תלונות במשטרה, תלונות שאפשר לסדר כרונולוגית ולראות שיטת פעולה של תוקף סדרתי.
וכמוני יש מאות.
ילדים נוער ובוגרים. חיים את הסיוט שלהם על הזמן.
אין מסגרת טיפול נורמלית, אין הבנה מה זה פוסט טראומה. אנשים לא מבינים למה יש מי שהתאבד. זה גיהנום רוב הזמן. קשה לתפקד. אני לא מרוכזת רוב הזמן.
הלוואי ונעשה את השינוי בקרוב.
הלוואי ויחקרו יותר איך קנאביס עוזר לפוסט טראומה, הלוואי וימצאו עוד דברים שעוזרים.
ותודה לכל מי ששלח/ה הודעה בימים האחרונים, חברים מכרים וזרים 💜💜
ואני שואלת את עצמי, שנה אחרי - מה אני רוצה עכשיו. אני רוצה להבריא אנשים אני רוצה להגיע לכל מי שיושב\ת בחושך עצמי, בושה עצמית ופחד שהטראומה קשה מדיי להתמודדות ואין אפשרות להחלמה אז עדיף להשתיק בכדורים\ להתעלם\ להכחיש. אני רוצה שיפתחו מסגרות הבראה המאפשרות קנאביס וצמחי מרפא בשימוש מושכל ולצורך רפואי אני רוצה שצמחי מרפא יהיו נגישים לכל אני רוצה שאנשים יתעוררו על עצמם ויפנימו - בריאותי על אחריותי. המסע שאני עושה עם הקנאביס - עושה לרוב לבד. ההחלמה שאני עושה לבד מניבה פירות - לעומת השיטה הקונבנציונלית שכוללת כדורים להשתקת סימפטומים. קנאביס מאפשר לי להציף לבחון, לעבד, לעכל כל כאב בצורה אובייקטיבית. ולשחרר. אני מרגישה את הכאב בכל העוצמות ותוך כדי מזכירה לעצמי שזה רק צל, רק צל של מה שעברתי. PTSD זה רק צל שצריך לטפל בשורש הבעיה. אני רוצה החלמה ושלווה נפשית. ואם מילה ממה שכתבתי עוזרת למישהו, אני אמשיך לכתוב מגילות. מצאת הכתבה התחלתי לקבל הודעות בפרטי, הודעות הזדהות ותודה על שיתוף בנושא כל כך נפיץ, טאבו - יודעים שהוא קיים ולא מדברים עליו. אנשים פוחדים לטפל בעצמם כדי לא לקבל תיוג של חולי נפש או מתמודד נפש. הרוב שואפים ל"נורמלי" למרות שאין נורמלי וככל שמתבגרים מתחילים להפנים את זה. זה נורמלי לעבוד 9 שעות ביום בתוך קופסא? זה נורמלי להסתיר את הזהות המינית שלך מהפחד שלא יקבלו אותך? זה נורמלי להכחיש שכואב בנשמה ובלב רק כדי שאנשים ישארו לצידך (כי תמיד יש מי שעוזב כשקשה). אני חושבת שזה לא נורמלי להישאר מאחורי מסיכות , הסתרה ובושה רק כדי שנהיה "קלים לעיכול" לסביבה. בואו אגלה לכם סוד כמוס - גם לי קשה לעקל את התקיפה המינית (ואת הפסטרמה בכלל). יותר קשה כשאני מתחילה לקבל את עצמי והסביבה לא מוכנה לקבל. בשנה האחרונה העפתי מחיי מי שניסה להגיד לי איך לחשוב- להרגיש- להתנהג כי אני החדשה לא מתעכלת פתאום לאנשים מסויימים. לא ממקום שאני צודקת והם טועים. ממקום של - אני מפרסמת את החוויה שלי והיא שלי; אפשר להתווכח איתי ולספר שאתם חוויתם אחרת, שאתם לא רואים או מבינים את הקושי, אפשר לא להסכים בשתיקה אבל לנסות להשתיק אותי (בעמוד פייסבוק שלי) זה קו אדום. ועד היום נושאים ופוסטים מסויימים זוכים לתגובות שמנסות להוכיח לי כמה שאני טועה או מגזימה או מתקרבנת. זכותם לחשוב כך.... אני יודעת את החוויה שלי על עצמי ואת ההשפעות של הפגיעה. והיום גם יודעת שאפשר להחלים כל פעם צעד ועוד אחד. יש נפילות בדרך ויש ימים שהתחושה - חזרתי 10 צעדים אחורה. אבל זו רק תחושה. במבט כנה אני במקום כל כך מתקדם יחסית ללפני שנה, ולפני שנתיים...
(פוסט של מטופלת שפרסמתי הלאה אצלי בפייסבוק 12.3.2019)
כבר לפני תחילת הרפורמה התחלנו להרגיש את הנזקים לקראתה. חסרים, העברה בין ספקים, סגירת חלוקות, ביטול חלוקות, "שקיות הפתעה" עם תפרחת שלא ראויה לצריכה ובטח לא ראויה להיקרא "קנאביס רפואי", וזה רק על קצה המזלג, לפני כניסה הרפורמה בפועל.
(פורסם 16.3.2019) #יומני_קנאביס
כרגיל מזהירה שיש דברים שיכולים להיות קשים.
..
..
..
"אבל איך את לא מסטולה כל הזמן? את מעשנת כל בוקר לפני עבודה? איך את עובדת ככה?"
אני יודעת שקשה להבין אם זו לא התרופה שלכם.
בלי לעשן יש לי כאבים מטורפים ואני לא מצליחה להתרכז בכלום, יש בחילות ותחושה כללית של "למה אני חיה בכלל". בלי לעשן אין לי כח לכלום וכל הגוף שלי צורח "למה אני קייייים למה למההההההה?!?" סוג של חרדה קיומית
לא תמיד זה ככה, יש ימים ויש ימים אבל בימים גרועים זה גיהנום.
בשבילי לעשן זה כאילו מישהו סורק את כל הגוף שלי ומכבה כל מקום שכואב, ואז כאילו נלחץ כפתור שמוריד את רמת החרדה והבחילות ומשפר מצברוח ותיאבון, פתאום אני מצליחה להתרכז ולעשות דברים, אני שמה לב לעולם סביבי, שיש שמש ומוזיקה וטבע, כמו להסתכל על העולם בעניים של ילד בלי דאגות וחרדות (ואם יש זמן וכוח אני יוצאת לטייל), אני מצליחה למצוא סיבה לנסות להישאר פה, כאילו מישהו בלתי נראה עוטף אותי בחיבוק ולוחש לי 'הכל בסדר את תצליחי להתמודד גם עם זה אל תוותרי', ואני מצליחה לבחון זיכרונות שעושים לי סיוטים בלי להתפרק סופית, כל פעם קצת עד שאני אצליח להתגבר על זה, והלוואי ולא הייתי צריכה בכלל קנאביס כדי להתקיים אזל זה המצב ואם ככה אני אקבל אותו, או זה או למות.
הלוואי וטראומות שלי יהפכו לזיכרונות שלא מפרקים אותי.
בתמונה סיבה #1 לקיום שלי יושב עליי ברגעי חרדה....עוזר לנשום
אחד הדברים העיקריים שקנאביס עוזר לי איתם זה הניתוקים, או דיסוציאציה בשפה מקצועית. בניתוקים אני מתנהלת כמעט כרגיל, על מצב אוטומטי ובלי לזכור כלום. לרוב אני לא מסוכנת לעצמי או לסביבה פשוט לא מודעת מה קורה. למשל- יכולה להבין שבמעבר חציה צריך לחכות לירוק, על אוכל בחוץ צריכה לשלם , על הנסיעה משלמים ברב קו..אבל חסר לי התוכן. ניהלתי שיחות שלמות עם אנשים בלי לזכור את התוכן. הכי גרוע עד עכשיו היה במשך ימיים - נפגשתי עם חברים, יצאתי, טיילתי, חזרתי לבית וסידרתי, ניקיתי, בישלתי.. ואני לא זוכרת כלום מזה. הלכתי לישון בשישי בערב ו"התעוררתי" בשני בצהריים אחרי שעישנתי זן שלא צרכתי מספר ימים הבנתי שהייתי מנותקת. הדבר הנוסף שקנאביס עוזר לי איתו זה מחשבות אובדניות. הן קיימות רוב הזמן, נוכחות יותר או פחות. קנאביס עוזר לי לאזן את עצמי ולהזכיר- זו רק מחשבה ולא קריאה לפעולה. זו רק מחשבה וכמובן, קנאביס עוזר לי לבחילות ומעורר תאבון. שום כדור מעולם לא עורר לי תאבון. כדורים נגד בחילות לא יכולתי לבלוע אז פעם בכמה זמן הייתי מגיעה למיון מיובשת מרוב הקאות, הטיפול הקבוע היה נוגדי בחילות+ נוזלים ושחרור לבית לאחר כמה שעות או כמה ימים בהשהייה. מזל שהימים האלו בעבר כי עכשיו יש לי קנאביס. רק חבל שמשרד הבריאות והיק"ר עושים הכל כדי להקשות על המטופלים בשמירה על רצף טיפולי ובהנגשת הצמח לכל מי שזקוק. הידע שלי לא הגיע תוך רגע ולקח זמן להבין איך להשתמש בקנאביס לכל תסמין של האבחנות שלי ובעיקר איך להשתמש בו נכון כדי להחלים, תוך כדי התהליך מבינה כמה חשוב לעבור תהליך רב מערכתי. כשהיה לי רק קנאביס ללא טיפול פסיכולוגי ותזונה לקויה- לא התקדמתי הרבה. כשהיה לי קנאביס ללא פסיכולוג עם תזונה מאוזנת - התקדמתי בתחומים מסויימים. ללא קנאביס ועם כדורים לבטן ולנפש וטיפול פסיכולוגי- לא התקדמתי בטיפול פסיכולוגי כי הכדורים חסמו תכנים שהמוח שלי ביקש להציף ובעצם נתקעתי במקום בתהליך ההחלמה שלי. לא שחררתי רגשות שקשורים לטראומה ותקיעות רגשית השפיעה על הבטן שלי, כך שלמרות שנטלתי כדורים וביצעתי כל מה שהרופאים אמרו - לא הרגשתי טוב. ללא קנאביס כלל אני לא מצליחה לאכול, לישון, לחשוב, לזוז, לנשום. 4 ימים זה השיא שלי ללא קנאביס לפני שאני בוכה מכאבי בטן. 7 ימים ללא THC וחוזרים לי סיוטים ושיתוקי שינה. טיפול במחלות כרוניות (כל המחלות הכרוניות) צריך להיעשות לעומק, ללא סטופר ובמגוון מישורים- פיזי-נפשי-רגשי-תזונתי. קנאביס מכסה את כל המישורים. קנאביס לא הופך לפסיכולוג - אבל מאפשר להגיעה לעומקים כואבים של טראומות בשיחות עם הפסיכולוג ועם עצמי. קנאביס לא הופך לתזונה הבלעדית שלי - אבל מאפשר לאכול בלי בחילות וכאבים את האוכל שאני מכינה לעצמי. קנאביס לא מעלים את הפיברומיאלגיה - אבל מוריד את הדלקתיות בגוף ומאפשר לזוז בלי לכאוב. אחת ההמלצות לחולי פיברו היא לעסוק בספורט אבל איך קמים מהמיטה עם עייפות כרונית וכאבי מפרקים? לכן קנאביס עוזר. זוכרת שבעבר עישנתי כמה פעמים לפני התפרצות המחלות ולא התחברתי. לא הרגשתי סאטלה כבדה אלא בעיקר רצון לצחוק ולעשות שטויות. 2014 כבר הרגשתי אחרת אחרי עישון, עדיין היה מצחיק אבל הרגשתי תחושה חדשה... שאני שוב יכולה לנשום, לאכול ולצחוק בלי כאב.
(פורסם 27.3.2019) #יומני_קנאביס
כרגיל אזהרת תוכן של הכל
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.אני רוצה למות מגיל קטן. 12/14 כזה, לא בטוחה מתי פעם ראשונה זה עבר לי בראש. לא התייחסו אליי ברצינות כי גיל ההתבגרות ואני בטח עושה את זה בשביל פוזה.
יש לי תקופות מהחיים שאני לא זוכרת מה קרה בהם.
ואז פתאום אני שומעת חלק משיר שהמוח שלי שכח שאני מכירה ואני מתפרקת ואין לי מושג ממה; המוח שלי זוכר רגש שמחובר לשיר אבל אין זיכרון של מה קרה. מישהו לחץ על כפתור שמפרק אותי ואין לי מושג ממה בדיוק, זה יושב בתת מודע ואין לי גישה ,מסך שחור וערפל, זה די מחרפן אבל אולי נורמלי לפוסט טראומה 🙈
כנראה שהתפרקתי ממש כי המנהל שלי קלט שמשהו לא טוב איתי; מביך ומתסכל שזה ככה אין שליטה על מה יקרה עוד רגע, אם משהו יצוף ואני אתפרק...אבל יש לי מנהל מקסים והוא מקבל את זה שיש לי בעיות, אני עובדת טובה רוב הזמן וכשלא זה כי אני מפורקת פיזית או נפשית.
לפעמים אני צריכה שקט מאנשים ,יש תקופות שלהיות עם אנשים וחברותית ממש מתיש אותי, לא אישי נגדכם פשוט באמת קשה לי להיות "רגילה" כשהמוח שלי צורח עליי למה אני קיימת ועוד דברים בסגנון.
נכון שלעשות דברים בשביל עצמי זה טוב, הסחות דעת מהכאב, אז הלכתי להארוקון ולמייק שינודה, לפעמים אני צריכה הפסקה גם מהתמודדות ולתת לעצמי להתפרק, למרות הביקורת העצמית, הלוואי ובאמת אצליח לתת לעצמי מנוחה כי הביקורתיות עדיין כאן.
ותודה למי שקרא 💚
תחילת חפירות לעומק הפסטרמה (פוסט טראומה). קיבלתי במכה המון הצפות רגשיות ופלאשבקים של תקופות שלמות שהדחקתי. מהכאב וחוסר וודאות שחוויתי באותן תקופות ולא יכולתי להתמודד אז מנגנון ההדחקה פעם בכל הכוח. פתאום נזכרתי בתקופות של כאב.. ונזכרתי בחוסר אונים שליווה אותי, כשלא יכולתי לפתור את הכאב ולהבין אותו החלטתי שאני נועלת את הרגשות, החוויות והתחושות שגרמו לכאב ולא מתעסקת איתם. מנגנון הישרדות בשיא הכוח. חשבתי שהקנאביס "עושה לי רע" כי צפים לי תכנים קשים ואני בוכה. למה הקנאביס לא גורם לי לשמוח ולהדחיק את הכאב (כמו שהכדורים יועדו לעשות)? אף אחד לא הסביר לי אין להתמודד עם פוסט טראומה ואיך להשתמש בקנאביס כדי להתמודד. נשארתי בתחושה כמה רע וקשה לי עם ההצפות, ואני בוכה בגללן כי נזכרת ומרגישה את הכל מחדש.. במקום להתרכז בתחושת הקלה שהרגשתי אחרי שהכל צף. למה? כי לקח לי זמן לשנות את הצורה בה אני חושבת על תהליך החלמה. הייתי בהכחשה שיש לי בעיה - כמו שהיה עם הקרוהן. יש אבחנה ואני מרגישה את הסימפטומים אבל מסרבת לקבל ולהפנים כדי להתחיל להחלים. אני לא אקום יום אחד והכאב יעלם. אני צריכה להכיר בו- אחרי שהכחשתי אותו במשך שנים לעכל ולעבד אותו- אחרי שהכרתי בקיומו לשחרר ולנשום לרווחה- אחרי שעיבדתי ועיכלתי את הכאב. והחלמה, כל פעם צעד. ההבנה איך להגיע להחלמה הגיעה בשלב מאוחר יותר, באותה תקופה הייתי מוצפת ומבולבלת אבל המשכתי לעשן והמשכתי לתתן לתכנים לצוף כי הבנתי שאני מקבלת חזרה חלקים של עצמי שהכחשתי, למרות שאותם חלקים השפיעו השפעה ישירה על האדם שגדלתי להיות. באותו זמן לא באמת יכולתי להתעסק בפסטרמה כי עדיין הייתי בסוג של הכחשה, כל בוקר קמתי מוקדם מדיי לעבודה, עבדתי בתפקיד משעמם ורק חיכיתי לחזור לבית כדי שאוכל להתפרק עם עצמי, וככה כל יום כמעט. הייתה לי המון ביקרותיות על דרך ההתמודדות שלי.
מחשבה שעברה לי בראש בדרך לעבודה באותו בוקר נקודת מפנה בהתמודדות ופעם ראשונה שהרגשתי אופטימיות ורצון אמיתי להחלים ולעלות למעלה מהבוץ ששקעתי בו הבוץ שהוא תערובת של מחשבות-רגשות-זכרונות
❤️ 🧡 💛 💚 💙 💜 תודה על הקריאה, מוזמנים להגיב, לשתף ולהירשם כמנויים לקבלת עדכונים . מוזמנים לשתף במחשבות\רגשות\ תחושות שעולות בעקבות הטקסט, בין אם אתם מתחברים כמטופלים או שגיליתם לראשונה את עולם הקנאביס (וקנאביס "רפואי") כצופים מהצד ❤️ 🧡 💛 💚 💙 💜