החלמה מפוסט טראומה: זיהוי ושינוי דפוסי התנהגות || לחיות עם CPTSD

ילדים שחוו טראומה רגשית מתמשכת בעקבות הזנחה או התעללות מפתחים דפוסי התנהגות וחשיבה שונים מילדים אשר גדלו בסביבה מכילה, אוהבת ומזינה פיזית-רגשית. דפוסי התנהגות אלו מושרשים בילדים ומלווים אותם בגיל ההתבגרות ולתוך החיים של מבוגר עצמאי.
 דפוסי ההתנהגות והחשיבה הטראומטית, שלרוב לא נמצאת במודע של אדם המתמודד עם פוסט טראומה מילדות - גורמים (לא במודע) לשחזור טראומה ותחושה של חזרתיות ו"ככה זה תמיד היה אז ככה זה תמיד יהיה".
 זיהוי ושבירת דפוסי התנהגות וחשיבה אפשריים והם צעד קריטי על מנת להגיע להחלמה ורגיעה בסימפטומים של דיסוציאציה וניתוקים שמקורם בפוסט טראומה מילדות (CPTSD).

זיהוי דפוס התנהגות מוביל לידיעה איפה יש לי כוח לשנות את החיים שלי לטובה. דפוסי התנהגות שהושרשו בנו מילדות מרגישים לנו טבעי ולשבור אותם מרגיש לנו "נגד הטבע" ומעורר התנגדות. לרוב ההתנגדות מגיעה ממקום של חוסר מודעות שאפשר להתנהל אחרת.
 כתבתי בפוסט זה דפוסי ההתנהגות טראומטית שזיהיתי אצל עצמי ואיך הצלחתי לעקור אותם מהשורש.
 (חשוב לזכור שלכל אחד דפוסי טראומה שונים, הדוגמאות ומה שעובד לי זה אינדיבידואלי לעצמי)

זיהוי דפוס התנהגות 1
 צעדים לשבירת דפוס זה
 זיהוי דפוס התנהגות 2
 צעדים לשבירת דפוס זה

סיכום

הדפוס:

התרגלתי מילדות שיש לי ערך רק אם אני עושה דבר מה עבור האחר, מכילה אותו רגשית ולוקחת אחריות על דברים שהם לא באחריותי.
 כילדה שימשתי משענת רגשית לדמות הורה ונאלצתי להדחיק את הצרכים הרגשיים והפיזיים שלי על מנת לשמור על שלום בית ורוגע של ההורה, הרגשתי כמו נטל.
 נאמר לי שאני ילדה רעה כשאני בוכה ועצובה, וקיבלתי נזיפות כשאני חולה וזקוקה לטיפול ודאגה.
 שמעתי שאני ילדה טובה כשדאגתי לעצמי והייתי צייתנית ושקטה, לא עושה בעיות.
 למדתי להסתיר את הכאב שלי, להסתיר את החולי ולא לבקש עזרה עד שהמצב בלתי נסבל ואז צריך טיפול רפואי דחוף.
 השתרשה בי המחשבה שאסור לי להיות חולה או להראות קושי כלשהו, גם כשקיבלתי פציעות ונקעים נאלצתי להסתיר מחשש של תגובת המבוגר האחראי עליי.

 פעם שברתי את היד ולקח לי חצי יום להגיד להורה האחראי שכואב לי. בבית חולים לא הבינו למה באנו רק עכשיו ואני רציתי לקבור את עצמי כי הרגשתי אשמה שההורה יצטרך לשלם כסף על טיפול בי.
 כאשר הייתי חולה קיבלתי טיפול ואהבה, אך זה היה מוגבל בזמן.
 השתרשה בי במחשבה שמגיע לי אהבה רק כשאני חולה.
 
 בגיל ההתבגרות התחלתי להסתובב עם חבר'ה מרקע דומה לשלי וגיליתי כשאני משמשת כמשענת רגשית לאחרים - יש לי ערך. בנים מעוניינים בי ומוכנים לתת יחס ותחושת "אהבה" אם יש להם גישה לגוף שלי וככה התחלתי לסחור בגוף שלי, באופן לא מודע - עבור תחושת אהבה, שייכות ומקום לישון בו.
 במקום לקבל יחס ואהבה רק כשאני חולה, קיבלתי "יחס ואהבה" כשמילאתי צורך רגשי או מיני של אדם אחר.

 דפוסי התנהגות וחשיבה של "אהבה בתמורה" הושרשו בי מילדות ובגיל ההתבגרות לא ידעתי למה אני עושה את מה שאני עושה.
 זה הרגיש לי נורמלי וטבעי אך ידעתי שרוב האנשים לא מתנהלים ככה, הסתרתי את המידע הזה מעו"ס שטיפלה בי אז.

מסגרות שונות של נוער בסיכון "הצילו" אותי מדפוסי ההתנהגות האלו לתקופות. קיבלתי מקום לישון בו, אוכל חם ומקלחת שלא היו בתשלום של גופי. במסגרות אלו לא דיברתי על מה שעשיתי לפני שבאתי למסגרת, אך סבלתי מסיוטים וחרדות שהיו סימפטומים רגשיים של חוויות שעברתי.
 במסגרות לא עבדתי זיהוי ושינוי דפוסי ההתנהגות כי הם היו לא במודע - כדורים פסיכיאטריים שקיבלתי סייעו להדחקת הסימפטומים והרגשתי שנרפאתי.
 כאשר התבגרתי והפסקתי כדורים כל הסימפטומים חזרו ואיתם התנהגות שמקורה בטראומה.

קודם כל הבנתי שאני פועלת מתוך צורך הישרדותי ולא כי באמת בא לי המון סקס או להקשיב לבעיות של אחרים כל הזמן. לקח לי זמן להאמין בעצמי שיש לי מסוגלות לעמוד על הרגליים ולהחזיק עבודה טובה שתספק לי מקור הכנסה וכך אוכל לחיות בבית משלי, ללא תלות באדם אחר וסחר בגופי.

לאחר שהבנתי את הדפוס של שימוש בגוף שלי לקבלת יחס ואהבה (זמנית) מאחרים החלטתי להציב גבול ברור לעצמי איך, מתי ועם מי אני אכנס לקשר רגשי ומיני. זה צעד שהיה קשה לעשות כי עד אמצע שנות ה-20 בחיי רוב הקשרים שלי היו מבוססים מין או מיניות, בצורה ישירה או עקיפה. הבנתי שהייתה לי התמכרות פעילה למין ואהבה והשתמשתי בקשרים מיניים כמו שאלכוהליסטים משתמשים באלכוהול. בחרתי לקחת הפסקה עד שאעבור טיפול והדרכה בנושא מיניות בריאה.

ויתור על מיניות מזדמנת עם אחרים משמעותה אשאר לבד חברתית כי רוב הקשרים שלי היו מבוססי מין, וכשאין אותם אז האדם השני "נוטש" את הקשר.
 ויתור על תפקיד הפסיכולוגית/ תמיכה רגשית קבועה משמעותה שמי שהיו איתי בקשר עבור שירות פסיכולוגי חינמי - יסיים את הקשר.
 החלטתי לקבל באהבה כל "דחייה" מאנשים שהיו בחיי רק כדי לקבל משהו, וכך נשארתי עם קומץ אנשים שבאמת רוצים להיות חלק מחיי, כי הם נהנים מחברתי ומהאדם שאני.

עזרה ויעוץ לאחרים מהניסיון שלי, ליווי בהליכים ולראות אדם אחר צומח זה מה שמחמם לי את הלב. החלטתי לתמחר את שירותי היעוץ שלי - ובכך להגיד לעצמי שיש לי ערך.
 תמחור שירותי יעוץ מאפשר לי להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת. אנשים שרוצים לעשות תהליך אמיתי מוכנים לשלם כסף עבור זה - וכך זה מדייק את מי שמגיע אליי ומסנן את "עלוקות האנרגיה" שרק רוצים להתלונן לאוזן קשבת בלי לעשות עבודה עצמית.

 
 הדפוס:

ילדים מפתחים קשרי אהבה ראשוניים עם דמות ההורה אליו הם נחשפים, ובהסתמך על קשרי האהבה הראשוניים האלו כך הקשרים הבאים של הפעוט (חבריים, זוגיים ורומנטיים) הם שכפול של הקשר האהבה הראשוני.
 הדמויות ההוריות בחיי התחלפו באופן תדיר ומעולם לא הייתה דמות הורה יציבה בחיי. חלק מהזמן גודלתי על ידי אנשים ללא קשר דם וחלק מהזמן אלו היו בני משפחה או אחד ההורים הביולוגיים.
 גם כאשר גדלתי עם הורה ביולוגי הקשר היה מרוחק ולא יציב, ההורה הביולוגי נעדר לפרקי זמן לא ידועים והתרגלתי לאהוב קשר מרוחק וללא רצף בקשר.
 לפעמים קיבלתי יחס, לפעמים לא. לפעמים קיבלתי הכרה ומילה טובה על דבר מה שעשיתי כמו ניקיון הבית, ולפעמים זכיתי להתעלמות.
 אלו היו פירורי אהבה וקשר, אך בתור פעוטות וילדים אנו ניקח מה שיביאו לנו, גם אם האהבה כוללת אלימות פיזית או מינית.
 אנחנו נתרגל לזה, נקרא לזה אהבה ונחפש אהבה כזו בחוץ, כדי להרגיש "בבית".
 דפוס זה הושרש בי בגיל שעדיין לא הייתה לי שפה.

 חלק מדפוס ההתנהגות הזה כלל לראות אהבה איפה שאין אהבה.
 אם בחור מתעלם ממני, מסנן הודעות ורק מדיי פעם נותן יחס ותשומת לב (בתמורה למין ואהבה ממני) - הייתי קוראת לזה אהבה ומדמיינת איתו עתיד ביחד. זה הרגיש לי אמיתי כמו האהבה הראשונית אליה נחשפתי בבית.
 התפשרתי על פירורים ומצאתי את עצמי שוב ושוב מורעבת בתוך קשרים.
 הייתי לי אחריות על כך שנכנסתי לקשר עם אדם שלא יכול לספק את צרכיי אך בזמנו טרם ידעתי שיש לי אחריות על החיים שלי. הרגשתי שהם פשוט קורים.
 
 בזוגיות האחרונה שהייתי בה הרגשתי שאני הכי אוהבת בעולם, סופסוף מישהו שמרגיש מוכר ואהוב.
 נכנסתי לקשר ההוא כשעדיין נטלתי כדורים פסיכיאטריים וכשהתחלתי להתנקות מהם התחילו לצוץ בי שאלו על טיב הקשר ומה הן הסיבות להיות בקשר כזה. הבחור שיצאתי איתו גר בצד השני של העולם ועשיתי רומנטיזציה סביב המפגש איתו פעם בכמה חודשים ויצירת געגוע מטורף בין לבין.
 הרגשתי שאני בסיפור אהבה מהאגדות ודמיינתי איך אנחנו סופסוף נהיה ביחד מתישהו, אחרי שנתגבר על המרחק והקשיים; חשבתי שאהבה יכולה להיות אמיתית רק אם יש מכשולים עצומים, קושי וסבל רב.
 מעולם לא הייתי איתו יותר משבועיים או שלושה רצוף בכל פעם, לא ידעתי איך זה לקום איתו כל בוקר, להתעצבן ממנו, להשתעמם ממנו לריב איתו ולנהל קשר רציף אמיתי.
 קיבלתי פירורי יחס ואהבה וראיתי בזה את הקשר "האמיתי" הראשון.
 
 בטיפול (תוך כדי תהליך התנקות מכדורים פסיכיאטריים) המטפלת שאלה -
 "את לא חושבת שיותר קל לך בקשר איתו בגלל שהוא רחוק ואת נמנעת ממנו? האם המרחק ממנו מעורר בך חרדת נטישה בכל פעם שהוא חוזר למדינה שלו?"
 היא שאלה על טיב הקשר ומה מחבר אותנו. סיפרתי לה שאני תומכת בו רגשית המון, אך כששאלה אם המצב דומה הרגשתי את עצמי מתכווצת.
 "אני לא צריכה תמיכה רגשית" - ככה האמנתי. הבחור סיפק תמיכה רגשית מינימלית, והמטפלת ניסתה להפנות את תשומת ליבי לכך שהקשר לא הדדי.
 לא הבנתי על מה היא מדברת, הכחשתי כל דבר שהיא אמרה וכעבור כמה שנים, כשהבנתי את דפוס ההתנהגות ומשיכה לאנשים לא פנויים רגשית ובמרחק פיזי - הבנתי.
 
 בחרתי להיות עם בן זוג שלא אצטרך להתמודד איתו על בסיס יומי, לא אראה את כל הצדדים שלא ולא אהיה איתו בקשר אמיתי אלא רק בכאילו. בחרתי להיות בקשר מרוחק כי התפתחה בי צורת היקשרות רומנטית נמנעת - Avoidant Attachment.

 Avoidant Attachment
  זה סוג היקשרות שנוצר אצל ילדים הגדלים בסביבה בה צרכים בסיסיים שלהם לא זוכים למענה על ידי ההורה, בין אם זה בעקבות חוסר יכולת של הורה לדאוג לילד (התמכרות או מצב נפשי שגורם להורה להיות לא נוכח) או בעקבות היעדרות פיזית של ההורה מחיי הילד (קשר קטוע ולא יציב גורם למצב זה).
  הדרך של ילדים לשרוד הזנחה רגשית ופיזית קיצונית זה להכחיש ולהדחיק את הצרכים שלהם, להעמיד פנים שאין להם צורך (שהם אינם נטל) על מנת לשמור על
  שלום בית, וצורת ההיקשרות שלהם היא הימנעותית - הם יכולים ליצור קשרים מבוססי צורך (לספק צורך לאדם אחר ולקבל "אהבה" בתמורה) - אך מתקשים עם
  קשר אנושי ואינטימי בריא - קשר רציף, יציב והדדי בו אין להם "תפקיד" מוגדר.

 צורת היקשרות זו קשורה לדפוס התנהגות של להיות משענת רגשית וגם דפוס משיכה רומנטית לאנשים שאינם זמינים רגשית ואינם יכולים לספק צרכים פיזיים ורגשיים (אנשים במרחק פיזי או מסוגרים רגשית).

הבנתי שאני פועלת ממקום הישרדותי ולא כי באמת בא לי בנזוג רחוק או תלותי רגשית, אין לי רצון להיות בתפקיד האמא הרגשית לבן זוג רומנטי או לחברים. התחלתי לנהל קשרים עם בני אדם ממקום של הדדיות בקשר החברי/ עסקי, ועם כוונה שגם קשר זוגי-רומנטי יהיה הדדי.

לקחתי זמן לבחון את הקשרים שלי.

לאחר סינון קשרים מבוססי מין נשארתי בעיקר עם קשרים חבריים אך לא בכולם הייתה הדדיות, ובחלק מהקשרים הארוכים שלי (שהתחלתי בתפקיד מילוי צורך/ תמיכה רגשית לצד שני) זיהיתי את חוסר ההדדיות.
 חלק מהקשרים התפרקו לאחר שאני עברתי משבר רגשי קשה בצורת התפרצות פוסט טראומה - אנשים שקיבלו תמיכה רגשית לאורך שנים אך ללא רצון מצידם לעזור לי בעת משבר, יצאו מהחיים שלי.

ניתוק הקשרים ששאבו ממני כוחות והיו לא הדדיים זה תהליך קשה. קיבלתי תמיכה ועזרה בזה במסע עם פסילוסיבין כאשר החלטתי שאני מכניסה לחיי רק קשרים מטיבים ומזינים, ומנקה מעצמי קשרים שואבי אנרגיה חד צדדיים. פסילוסיבין עזר לי להרגיש את מה שאני באמ רוצה עבור עצמי - קשרים משמעותיים עם בני אדם.

בעקבות הקושי שלי עם בני אדם ועם ההבנה שהשתמשתי במין ומיניות כמו בסמים, החלטתי שהשלב הראשון בשיקום קשרים זה יצירת קשרים אנושיים עם בני אדם.
 בלי מיניות, זוגיות והגדרות של קשר ששמות אותי במשבצת עם הגדרת תפקידים ברורה.
 יצירת קשר אנושי בסיסי זה החלמה בפני עצמה.

עם הזמן קשרים שמזכירים לי טראומה הופכים להיות "לא מושכים" בעיניי, ואילו קשרים מטיבים הופכים להיות מעניינים ומושכים.

שינוי דפוסי התנהגות וחשיבה מביאה לשינוי המבט על העולם ומאפשרת לראות את כל הדברים הטובים שמחכים להיכנס לחיים שלי.

**כל התוכן בעמוד זה אינו תחליף לייעוץ פרטני וטיפול על ידי איש מקצוע.**

אם ברצונכם לקבל יעוץ פרטני יש ליצור קשר במייל.