פוסט טראומה והחלמה - גבולות בריאים

#תהליך_החלמה #יומני_הצמח #CPTSD #פוסטראומה

**הטקסט מובא כטקס ללמידה וזיהוי התנהגויות נפוצות ולא בא לייעץ או להחליף טיפול פרטני וליווי של אנשי מקצוע, כל הכתוב זה דעתי וניסיוני האישי. איני מטפלת מוסמכת אלא מתמודדת עם טראומה מורכבת ונמצאת בתהליך החלמה.**

.

.

מי שגדלו בתנאים של הזנחה או התעללות בתור ילדים מפתחים מנגנוני הישרדות כדי להצליח לחיות בצל בית ומשפחה לא מתפקדת, מנגנונים אלו הופכים לחלק מהאישיות וגולשים לתחומי חיים אחרים כמו התנהלות בעבודה, התנהלות מול בני אדם אחרים (חברים/ קולגות) וכמובן התנהלות בתוך קשר זוגי.

כשהמוח רגיל "לכבות" איומים והתנהלות הרסנית או פוגענית (כלפי האדם עצמו או התנהגות שלו כלפי הסביבה) נוצרים דפוסי התנהגות חזרתיים ותחושה של "שחזור קשרים" שהדרך לצאת מהם זה להתחיל לעבוד על מקור הטראומה - בדרך כלל מדובר בטראומה רגשית שלפעמים קיבלה גם ביטוי פיזי כמו אלימות או הזנחה או גם וגם.

מי שקורא אותי בפייסבוק יודע על מה אני מדברת, מי שלא הנה תקציר:

בתקופה שהייתי "כבויה" תחת כדורים פסיכיאטריים והדחקה עמוקה היו לי 2 סוגי קשרים עיקריים שניהלתי בתור זוגיות:

- לפעמים הייתי בתפקיד המצילה, זו שאחראית לספק בטחון רגשי, כלכלי ופיזי לבן זוג שאני איתו (שחזור קשר שהיה עם דמויות הוריות בחיי). הייתי בתפקיד המבוגר האחראי גם כשמדובר בבני זוג גדולים ממני בגיל. אחד שזכור לי היטב היה בסוף התואר שלי.. הייתי בשיא תקופת המבחנים והבנאדם לא הפסיק להתקשר בזמן שאני במבחן המסכם, וכשלא עניתי לו כמה שעות (מבחן של 5+ שעות) הוא הרים על הרגליים את המשפחה שלי וכמעט הגיע לצלצל למשטרה.

המסר היה ברור - הבחור התעלם מכל הפעמים שהזכרתי לו שיש לי מבחן מסכם ואני צריכה ספייס כדי ללמוד - מבחינתו ספייס ממני נחווה כמו נטישה של הורה, כאילו אני אמא שלו וצריכה להיות איתו בקשר טלפוני כל שעה עגולה ולוודא שהוא מרגיש טוב. סיימתי את הקשר כי לא התחשק לי להמשיך בתפקיד אמא.

- לפעמים הייתי בתפקיד חפץ או ילדה, זו שצריכה לשתוק ולעשות מה שאומרים לי כי היא טיפשה מדיי להחליט החלטות לבד (שחזור קשר עם דמויות הוריות אחרות בחיי). הייתי בתפקיד האישה/ ילדה יפה שמלווה את הבחור לכל מקום כאילו אני איזה תכשיט ולא אדם עם רצונות וצרכים משלי. הדעה שלי לא נחשבה וכשרציתי לבטא את עצמי בדרך שלי קיבלתי השתקה ואפילו התקפי זעם ואיומים. באותו הזמן בתוך הקשרים לא ראיתי את הנורות האדומות וחשבתי שככה מתנהל כל קשר זוגי רגיל.

.

.

קשרים של תפקיד האמא סיימתי לנהל אחרי שלמדתי לזהות את הסימנים לפני שמתחילים לצאת ולפתח רגשות והייתי חותכת מהקשר על ההתחלה.

קשרים בהם חוויתי שליטה ורמיסת האוטונומיה של עצמי על עצמי לקח לי זמן לזהות… אולי כי זה נעשה בצורה הדרגתית וקל לבלבל בין מחווה לגיטימית ובין דרישה לא לגיטימית של אדם שתלטן.

הזוגיות המשמעותית בחיי (עד כה) הייתה אלימה גם כשלא ראו אותה כלפי חוץ.

התעלמתי מסימני האזהרה שכנראה היו ברורים למי שלא חווה טראומה מילדות.. אלימות (כמעט) אף פעם לא מתחיל מאלימות פיזית בולטת אלא בדברים קטנים כמו :

- הגבלה עם איזה אנשים אני מסתובבת, בטענה שהאנשים האלו רעים לי או נמצאים בקשר איתי כי יש להם תקווה לז**ן אותי יום אחד.

- הגבלה של איזה לבוש אני לובשת בטענה שיש לבוש שעלול למשוך אליי גברים שירצו לז**ן אותי (כי דעתי לא נחשבת ואני פשוט שוכבת באמצע העולם ומחכה שמישהו ירים אותי ויעשה לי דברים כי אני חפץ)

-הערות על איפור ותכשיטים בטענה שיש דברים שלא מתאימים למישהי בתוך זוגיות לשים כי זה "עלול למשוך עיניים של גברים אחרים" והוא טען שמי שיסתכל עליי הוא יעקור לו את העיניים. באותו זמן חשבתי שזה צורת ביטוי ולא הבנתי שהכוונה שלו הייתה ישירה - לעקור עיניים למי שמסתכל עליי (כי אני חפץ שלו) כי גברים שמסתכלים עליי בסוף יז**נו אותי מאחורי הגב שלו.

- איומים שיפגע בעצמו אם אעזוב אותי אי פעם (בגלל זה לקח לי חודשים להיפרד ממנו כי הרגשתי אחראית לחייו, אבל זו מניפולציה רגשית ידועה)

העיניים שלי נפתחו כשירדתי מהכדורים והתחלתי לקבל קנאביס רפואי ברישיון. משהו בתת מודע שלי נפתח והתחלתי לבחון את כל הקשרים שאני מנהלת; באיזה מקומות אני נמצאת מתוך ריצוי של מישהו אחר ואיפה אני מכבה את עצמי כדי לא לעצבן אנשים אחרים ורק לצאת "בסדר".

הצמח עזר לי להתמודד עם המון דברים מודחקים שאני מביאה לטיפול אצל מטפלת מוסמכת (כי לעשות טיפול רגשי לבד זה בלתי אפשרי ולא מומלץ).

אחד הדברים הבולטים שצצו תוך כדי טיפול זה גבולות

איפה הגבולות שלי?

האם אני משמיעה אותם?

מתי אני משמיעה אותם?

מה קורה לי כשגבול שלי נרמס?

גיליתי שלא דיברתי גבולות כבר שנים כי הרגשתי שאין מקום לזה, הגבולות שלי נרמסו שוב ושוב

גיליתי שגם כשאני משמיעה אותם לא מקשיבים לי

גיליתי שלפעמים אני משמיעה אותם מאוחר מדיי

גיליתי כשכגבול שלי נרמס אני מקבלת התקף בגוף - כאבי בטן או כאבי פיברומיאלגיה מוגברים.

כשהבנתי איפה נקודות חולשה שלי ומה הגבולות שאני צריכה לבטא ולשמור עליהם - רשמתי לעצמי חוזה עם עצמי, כדי שתהיה לי תזכורת כתובה ומוחשית לעבודה שאני עושה עם עצמי (כמובן בליווי מטפלת).

המטפלת לא דחפה אותי לכתוב גבולות או להחליט על הגבולות אלא נתנה פרספקטיבה למקומות בהם יש לי קושי לשמור על עצמי בגלל אירועי העבר.

תהליך ההחלמה בשבילי זה ללמוד מהעבר ולרפא את הפצעים שנשארו בי כדי לבנות עתיד טוב יותר - כל עוד לא ריפאתי את הפצעים => דפוסי התנהגות הרסניים נשארו בי => המציאות שלי תהיה שחזור של העבר רק עם דמויות מתחלפות..

.

.

לפני שנה -/+ בחור התחיל איתי בפייסבוק.
 ידעתי שיש לנו טראומה דוממה ולכן דחיתי אותו כבן זוג אבל הסכמתי שנישאר חברים אם הוא מעוניין.. נשארנו חברים ונפגשנו כמה פעמים עד שמשהו בי השתנה וחלטתי לתת לזה הזדמנות כי נראה היה שהוא יציב ולפי מה שסיפר לי גם מטפל בעצמו ודואג להיות מודע לטראומה שלו.

התחלנו לצאת ושיתפתי את המטפלת שלי בגלל העבר הבעייתי שלי עם קשרים - שלא ראיתי סימני אזהרה בזמן.

זה התחיל איטי ואז הפך למהיר ואינטנסיבי מצידו : אמר לי שהוא אוהב אותי אחרי חודש, וכשלא אמרתי לו בחזרה באותו הזמן הוא נעלם לכמה ימים, רצה לבלות איתי המון והציע בילויים של כאן ועכשיו אבל כשהצעתי שניפגש בימים ושעות שמתאימות לי הוא ביטל, והשיא היה שהציע שנעבור לגור ביחד אחרי 3 חודשים אנחנו יוצאים בטענה שרק ככה אפשר להכיר בן אדם "באמת".

אחרי זה הוא נעלם לכמה שבועות וזרק אותי דרך הפייסבוק. נשארתי המומה.

ואז הבאתי את כל זה לטיפול כדי להבין מה קרה פה.

אני הצבתי גבולות בריאים וברורים וקיבלתי דחייה.

אבל..

האם באמת קיבלתי "דחייה" או שבעצם האדם שמולי ברח ממני כי הצבתי גבול בריא?

- כשהוא התוודא על אהבתו אליי, אני הרגשתי שעדיין לא התבשל בי רגש של אהבה ולכן לא אמרתי דבר שלא הרגשתי.

- כשביקשתי ממנו לקבוע איתי בימים ושעות שמתאימות גם לי, פעלתי מתוך מקום שיש לי סדר יום ברור של עבודה על העסק ולימודים ואני לא אפגש איתו על חשבון הדברים החשובים שיש לי. הוא קיבל את זה בצורה שלא מספיק חשוב לי לפנות לו זמן (על חשבון מה שחשוב לי)

- שאמרתי שאני לא עוברת לגור איתו ביחד אחרי 3 חודשים של דייטים (אפילו לא זוגיות) כי מבחינתי 3 חודשים זה כלום וכדי להכיר אדם באמת צריך לפחות איזה שנה - שנתיים לפני שעוברים לגור יחד.. הוא פירש את זה כאילו אני לא רצינית לגביו ונעלם.

בסוף זה נגמר כשהוא זרק אותי בפוסט ציבורי בפייסבוק ולקחתי את זה קשה.

בטיפול הבנתי איפה היו נורות אדומות ושאני ראיתי אותן בבירור, פשוט לא הייתי בטוחה אם אני פרנואידית או שזה באמת נורה אדומה.

ותכלס - מזל שהצבתי גבולות.

אחרי ההיעלמות שלו התברר לי שהוא מאוד לא יציב, עם חובות עצומים (שהיו נופלים עליי במקרה והיינו שוכרים יחד) ועוד בעיות שלא אפרט.

למדתי מזה כלל חשוב :

אדם בריא לא בורח מגבולות בריאים אלא מכבד אותם.

אדם בריא עם גבולות בריאים בעצמו מבין גבולות של אחרים.

אדם עם גבולות לעצמו ולאחרים יכול לתכנן ולנהל עתיד.

אדם עם גבולות בריאים וברורים ימשוך אליו אנשים כמוהו, ומי שלא נמצא באותו תדר פשוט לא יהיה חלק מהחיים של אדם בריא או כזה שנמצא בתהליך החלמה.

מאז ההבנה הזו עם עצמי ובטיפול, התחלתי להציב גבולות ברורים בכל מערכות היחסים שלי - חברים, אקטביזם, אני מול עצמי, זוגיות, ניהול העסק.

בהתחלה זה מרגיש קצת ריקני כי חלק גדול מהאנשים שהיו בחיי לא עברו סינון ועכשיו אני מוצאת את עצמי לאט לאט מוקפת בבני אדם שהם בריאים וטובים לי ולעצמם בקשרים שנבנים ל-א-ט, אמון הדדי שנבנה לאט ומתוך מקום בריא.

ואני מאמינה שכל אדם שרוצה להחלים מתסמינים של טראומה מורכבת יכול.ה לעשות את זה, בליווי והדרכה נכונים :)
 (בתמונה, אני לפני שנתיים במפגש עם חבר שבו החלטנו לכתוב תוכנית החלמה ובניית העתיד שלי)