Angel S
16 יונ 20228 דקות
מחלה כרונית זה מצב שלרוב לא מבינים כי לימדו אותנו שלכל מחלה יש תרופה ואחרי שלוקחים את הטיפול/ כדור/ תזונה נכונה אפשר לסיים עם זה והלמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה.
הגישה הזו מנעה ממני לקבל את עצמי כמו שאני במשך שנים, כשהייתי ברמיסייה הרגשתי מעולה וכשהתחילו התקפים הרגשתי שסוף העולם הגיע כי בראש שלי אני בריאה ואין לי שום בעיה.
כשהתחילו לי ניתוקים של פוסט טראומה הרגשתי בושה וניסיתי להסתיר אותם כדי לא לקבל ביקורתיות.
גם היום קצת קשה לי לקבל שזה המצב, במיוחד כי יש לי נטייה להשוות את עצמי לאחרים ואת עצמי לעצמי-מלפני-עשר-שנים... זה פוגע בי כי בספו של דבר אני מנסה להיות אני-לפני-הפוסט-טראומה וזה כמו לנסות לחזור לגיל 5 ולהישאר שם כשאני כבר בת 28.
חלק מהקושי זה גם חוסר הבנה של צוותים רפואיים.
רק השבוע הייתי אצל מטפלת במגע והיא התחילה לדבר איתי על מיינדפולנס (מכירה), NLP (מכירה) ושהכל עבודה על עצמינו. לא עניין אותה לשמוע את ההסבר על מחקרים מהשנים האחרונות שמראות שיש הבדל בין טראומה בגיל בוגר (כמו תאונה או הלם קרב) וטראומה ממושכת בגיל צעיר - מה שנקרא C-PTSD
לא עניין אותה לשמוע שנגרם למוח נזק נוירולוגי שמשפיע על שאר המערכות ושיש שיבוש במערכת עצבים ואיך שהמוח מתפקד, ואיך שבזמן טיפול בדיבור החלקים שמתעוררים במוח זה חלק רגשי ולא המוח האנליטי וההגיוני.... שוב מצאתי את עצמי מול מישהי עם תעודה ומבחינתה כל מה שיוצא לי מהפה לא רלוונטי. אז שתקתי ויצאתי עם חשק שלא בא לי לחזור אליה עוד.
התיעוד שלי זה חלק ממסע של להבין איך לחיות עם מה שיש לי ואולי גם יעזור לא.נשים כמוני שמתמודדים עם טראומה מורכבת בתוך מערכת בריאות שאין לה מושג מה זה טראומה מורכבת, ואיזה תפקיד יש לקנאביס בתוך המסע הזה.
כמעט 3 שנים עברו מאז והרבה השתנה, בעיקר היכולת שלי לעבוד בעבודה כשכירה ולהתפרנס מזה. חלק שקשה לי לקבל זה הכאב הפיזי שלא נגמר.
חייתי שנים עם בעיות שינה, סיוטים, חוסר שינה ושינה לא רציפה והצלחתי לתפקד איכשהו, בעייפות... אבל כשמצטרף לזה כאב פיזי שלא נגמר אני מוצאת את עצמי מייחלת למוות. פשוט ככה.
כי זה יותר מדיי בשבילי להכיל גם פיזי וגם נפשי ביחד.
ומצד שני איכשהו למדתי לחיות ככה.. לא כמו בעבר, והיום אני לא עושה אתת כמ מה שעשיתי בעבר.. אבל משתדלת להשקיע את הזמן שלי במה שכן עושה לי טוב.
לפעמים אני שוכחת למה התחלתי את הפרויקט מלכתחילה, לפעמים לא נשאר לי כוחות לעוד יום לעצמי ובטח לא לעוד יום של תיעוד מה שעובר עליי, מחקר וחפירה בצדדים האפלים שבי... אבל התיעוד הזה נותן פרספקטיבה לכמה התקדמתי מאז, כמה הורדתי מעצמי וגיליתי על עצמי.
הכמות שאני משתפת בפייסבוק ירדה משמעותית כי המקומות שהגעתי אליהם בתוך תהליך ההחלמה דורשים ממני יותר תשומת לב, יותר חפירה לעומק ועבודה עם עצמו ומטפלת, וכל דבר כזה לוקח יותר זמן לעבד.
הניתוקים שלי נהיו ארוכים יותר - וגם תקופות שאני יכולה לתפקד ברצף. הפוסטראומה שלי השתנה במהלך השנים וחלק גדול מזה בזכות למידה על סימפטומים, גורמים לטראומה וטריגרים וגם זיהוי דפוסי התנהגות הרסניים וכאלו שמשחזרים טראומה.
(פוסט ששיתפתי אצלי, המצב אז היה עגום וגם היום נראה שמטופלי קנאביס נמצאים בתחתית סדר העדיפויות והדחיפות למרות שמדובר בחיי אדם)
סרטון של אחרי דיון בגצ 22.9.2019
צילום של מולי גולדברג
הסרטון צולם בתקופה שהאמנתי בכל ליבי שבית משפט עליון יחליט לבטל את הרפורמה לנוכח כל הממצאים שמעידים על ליקויים, חוסר ביסוס מדעי ופגיעה ממשים במטופלים.
3 שנים אחרי .... העתירה בוטלה לפני 3 חודשים. צוות השופטים הוחלף. יש מלאי זנים אבל לא קנאביס רפואי.
יש הצפה ברישיונות שרובם סטלנים במרשם ולא מטופלים שזקוקים למזור. אין לי בעיה עם אדם שאוהב להתמסטל אבל לא כשזה בא על חשבוני.
אין זני CBD כי "השוק" (הסטלני ברישיון) אוהב THC ומי שצריך CBD (כאב עצבי, דלקת כרונית, אוטיזם, אפילפסיה ושות') נשאר בלי תפרחת כי "אין ביקוש"
מזל שאני כותבת ומתעדת את כל התהליך. הגמילה מציפרלקס הייתה אחד הדברים הקשים שעשיתי.
ברמה הפיזית היו לי תסמיני גמילה של הזעות, דפיקות לב, חוסר תאבון ותחושה שמשהו "משובש בגוף" במשך כמה חודשים. עשיתי גמילה הדרגתית שהורדתי במינון, מ 20 מ"ג ליום ל 15, ואחרי כמה שבועות ל 10 מ"ג, ואחרי כמה שבועות ל 7.5, ואחרי כמה שבועות ל 5.. ואז יום כן יום לא, ואחרי כמה שבועות כאלו הפסקתי לחלוטין.
הפסיכיאטרית הייתה נגד כי מבחינתה אי אפשר לחיות עם הפרעת אישיות גבולית (זו האבחנה שהייתה לי לפני אבחון מלא של פוסט טראומה מורכבת) בלי כדורים.
למזלי הלכתי לחוות דעת אצל רופא אחר שאבחן פוסט טראומה מורכבת.
הקושי האמיתי שנשאר איתי לאורך שנים ומלווה אותי עד היום זה לחוות מחדש את העולם הרגשי.
כשהתחלתי לקחת כדורים פסיכיאטריים (כתנאי להישאר במסגרת בה הייתי כנערה) העולם הרגשי שלי הפסיק להתפתח. הפסקתי להרגיש ובזמן שחבריי לשכבה חוו התקפי זעם ורגשות רגילים בעוצמה גבוהה של גיל ההתבגרות אני הייתי "רגועה" עם כדורים שהדחיקו הכל.
יש לי פעם עצום בהתפתחות רגשית שלי ומצאתי את עצמי בגיל 23-24 מתחילה להרגיש מחדש, להבין איך עובד עולם רגשי של מבוגר ולא של ילדה בת 6-15-18. כלפי חוץ נראית מתפקדת אבל היכולת שלי להבין עת הרגשות שלי בתוך העולם של מבוגרים לא תמיד מחובר למציאות.
לא פעם מצאתי את עצמי מגיבה בצורה לא מותאמת סיטואציה או גיל ולא יכולתי להסביר למה התנהגתי ככה. היום אני יודעת שזה קשור לעובדה שהמוח שלי לא התפתח בצורה תקינה, גם בעקבות חשיפה ממושכת לטראומה שגרמה לנזק נוירולוגי בתפקוד המוח, וגם כי לקחתי כדורים פסיכיאטריים במשך 8 שנים - אותן שנים קריטיות שהמוח הרגשי שלי אמור להתפתח ולפתח את החלקים שבסוף הופכים למוח של מבוגר, אני בפער עם זה.
הבנה של מה שעובר עליי זה חלק מתהליך ההחלמה.
לפני כמה שנים לא הייתה בי מודעות לעצוב להקשיב לעצמי, לגלות מה עומד מאחורי התקפי חרדה וסיוטים סביב תאריכים קבועים. קישרתי את זה לעובדה שזו תקופת חגים ואין לי משפחה מתפקדת או ארוחות חג או תחושה של ביחד, אז החרדה שאני מרגישה בוודאות קשורה לזה ולא למשהו אחר שאני מדחיקה. לפני 3 שנים כשהתחלתי עם קנאביס ברישיון במקום לברוח התחלתי להקשיב לעצמי. התחלתי לחשוב מה יכול לעורר התקפי חרדה דווקא בתאריכים האלו..
נזכרתי שזה התקופה של האונס. שהמוח שלי זוכר והגוף שלי מרגיש.. מזג אוויר דומה למה שהיה אז, ריחות סוף קיץ-תחילת סתיו כמו שהיה אז.
הגוף זוכר גם אם המוח מכחיש וכשהבנתי את זה החלטתי להפסיק להכחיש ולהתחיל להתמודד.
זה לא עובר תוך רגע אבל מאפשר לי פרספקטיבה ולהתכונן מראש - לתת לעצמי מרחב בטוח להתפרק ולהיות בתוך הכאב עד שזה יעבור, לדבר עם אנשים קרובים שיכולים להכיל אותי במצב הזה.
כאילו "יום השנה" שמותר לי לבכות את הכאב שלי ולהיות בחמלה עצמית עם עצמי.
יש לי תקווה בלב שיום אחד יגיע החודש הזה ואני אהיה בלי תסמיני טראומה, פשוט יעבור לי כמו עוד חודש רגיל.
גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רישיון ואין בכתבים ניסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה.