פוסט טראומה והחלמה - התמכרות למין ואהבה ורצף הישרדות

 התמכרות למין ואהבה זו התמכרות שסובלים ממנה אנשים שצורת ההיקשרות הראשונית שלהם עם רגש ומין נעשתה באופן לא בריא והיחסים עם רגש מין ובני אדם אחרים מתנהלים בצורה לא מטיבה ואף פוגענית, ועם זאת לאדם שסובל מהתמכרות זו קשה להפסיק בגלל שמדובר בהתמכרות לכל דבר - כשה"חומר" שמשתמשים בו זה רגש ומין.
 
 התמכרות למין ואהבה מתחילה מהבית וקשורה לצורת ההיקשרות שהאדם נחשף אליה בהיותו פעוט -התנהגות מינית ורגשית של מבוגרים סביבו שלא תואמת מציאות ולרוב מגיעה ממקום של מניע הישרדותי ופחות ממקום שלאדם באמת יש רצון עז למין ורגשות באופן שהוא משתמש בהם.
 
 לילדים הגדלים בתוך סביבה של התעללות והזנחה רגשית נוצר חוסר באהבה בנוסף לטראומה של ההזנחה עצמה (וזה בלי להיכנס למקרים בהם יש גם התעללות מינית ופיזית מלבד הזנחה הפיזית והרגשית). ילדים אלו גדלים להיות מתבגרים שיש להם חוסר בקשר אהבה יציב וראשוני עם ההורים; בגיל ההתבגרות מתחילים להיווצר קשרי אהבה רומנטיים ראשוניים בין בני נוער וקשרים אלו מושפעים ישירות מהאופן בו הנוער יצר קשר אהבה ראשוני מול ההורה.
 
 בניגוד לטראומה בין דורית שעוברת על ציר אותו המגדר וטמונים בה אמונות מגבילות ותוצרי היסטוריה משפחתית המושרשות עמוק במשפחה, התמכרות למין ואהבה נוצרת בתוך הדור הנוכחי, בדרך כלל מושפע מהורה ועובר לילד.
 ילדים צופים בהתנהגות ההורה ומחקים אותה כל הזמן - גם אם לא במודע וגם אם עמוק בפנים הם סולדים ונגעלים מאותה ההתנהגות; לשנות התנהגות הקשורה לבסיס התמכרותי מצריכה עבודה פנימית וחיצונית עמוקה.
 **חשוב להבהיר שאין לי ביקורת כלפי מי שאוהבים מין חופשי עם כולם בכל זמן נתון, וגם לא כלפי מי שמנהלים קשרים רומנטיים מרובים - כל עוד זה בהסכמה של כל המעורבים ונעשה ממקום של רצון הדדי אמיתי ולא מתוך מקום הישרדותי או פעולה אוטומטית של טראומה.
 

 בפוסט קודם בנושא כתבתי שדמות האם הראשית שאיתה גדלתי נכנסה לקשרים מיניים ורומנטיים עם אנשים בהם היא ראתה פוטנציאל תמיכה כלכלית בה ובילדיה - ובדרך כלל המצב היה הפוך ולאחר זמן מה (כשהיא כבר קשורה לאדם מינית ורומנטית והוא חלק מהחיים שלנו כמשפחה) התגלה שהאדם לא אמיד כלכלית כמו שהיא ציפתה ולרוב הגברים האלו הכניסו אותה לחובות ואת המחיר שילמנו אנחנו - הילדים - בצורה של מחסור בדברים בסיסיים בילדות וגיל ההתבגרות.
 *המחסור הזה דחף אותי לצאת לעבוד בגיל 11 כי הבנתי שרק ככה יהיה לי דברים לעצמי וזה כנראה הסיבה שאני יוזמת ובונה דברים לבד כאדם בוגר אבל לא הייתה לי ילדות בגלל זה.
 
 הדוגמא לאהבה שנחשפתי אליה בביתי הייתה אהבה מינית ורומנטית המבוססת מילוי צרכים. לאימי לא היו חברות, מכרים או קשרים שאינם קשרי אהבה-רומנטית-מבוססי-צורך-תמיכה-כלכלית וכשהגעתי לגיל ההתבגרות מצאתי את עצמי מבולבלת בעקבות פער ביני ובין שאר החברים בגילי שהייתה להם דוגמא אחרת בבית.
 פעם אימי תיקנה אותי שמי שגר איתנו זה לא "חבר שלה" אלא "בן זוג שלה" וכששאלתי מה ההבדל היא הסבירה לי ש "חבר זה מישהו שרק מזדיינים איתו" (ומה עושים עם בעל ששונה מחבר היא לא הסבירה).
 המסר שהושרש שבי זה שחבר זה מישהו למין ואין צורך ברגשות או היכרות מוקדמת לפני כן: אני אמורה לתת לו משהו מהגוף שלי והוא בתמורה ייתן לי תמיכה כלכלית.
 המסר הזה לא הסתדר עם מה שראיתי סביבי בין חבריי שהתחילו להתנסות בקשרים רומנטיים - מבחינתי קשר רומנטי = קשר מיני ולא יותר מזה, בגיל 13-15 הייתי מבולבלת מהמחשבה שכולם סביבי מזדיינים עם החבר/ה שלהם, ואני לא רציתי את הסקס אז נמנעתי מקשרים כמעט לגמרי.
 
 *חשוב לציין שבשלב הזה הייתי כ 4 שנים בבית ספר נוצרי שלא היה בו דיבור על מין, מיניות או זוגיות - רק בהקשר של חתונה והבאת ילדים לעולם. הייתי במסגרת הזו עד גיל 13 ובגיל 14 עזבתי את הדת סופית והחלטתי שאורך חיים חילוני זה מה שמתאים לי.
 כמובן שלדת (כל דת) יש השפעה על תפיסת המיניות וקשרים רומנטיים ומיניים, אצלי רוב התפיסה השגויה הגיעה מתוך טראומה ומה שראיתי בבית ופחות מהדת עצמה.
 
 בגילאי 13-14 התחלתי לצאת מהבית ולישון אצל חברים ודמויות אם שאימצו אותי לביתן, שם נחשפתי להתנהלות שונה מהבית. ראיתי חברים בני גילי יוצאים עם פרטנר.ית רומנטית לקפה, פיקניק או סרט ושזה לא נגמר בסקס, ומטרת הבילוי היא לא מין ומיניות בסופו של דבר.
 החוויה שלי מהבית היא שיש לי ערך ומפגינים לי אהבה במילים אם אני תורמת משהו - ניקיון לבית, בישול, קניית מצרכים או תמיכה רגשית להורה, וכשאני לא מספקת את אחד הדברים האלו אין לי ערך לכן לא מגיעה לי אהבה; לכן לראות אנשים בגילי ובוגרים יותר, שמנהלים קשר רגשי-רומנטי שלא כלול בו מין היה תעלומה בשבילי ולא הבנתי מה כל אחד מהם "מקבל" שהם נשארים בקשר שאין בו מין.
 מלבד הצורה שדמות האם הראשית התנהגה בה בכל הקשור למין ומיניות היו לה הערות לכיווני עם רמיזה לציפייה שלה ממני - ז"א אני אקבל אהבה והכרה אם אעמוד ב"תנאים" שהיא מצפה ממני.
 שמעתי לא פעם שחלום שלה שאני אתחתן עם בעל עשיר עם אזרחות מחו"ל ובעזרתי היא תצא מהמדינה ותקבל אזרחות/ מעמד אזרח כאמא-של-אזרחית. היא טפטפה לי מגיל ילדות שהמטרה שלי זה להוציא אותה מהמדינה דרך כך שאמכור את עצמי למישהו שיכול לספק לי (ובעקיפין לה) חיים טובים יותר במדינה דמיונית אי שם בחו"ל.
 
 כילדה לא הבנתי שהמסר מקולקל ושבהגדרה זה סרסרות - לכוון את הילדה שלך למצוא מישהו שיכול לספק לך עתיד זוהר, תוך התעלמות מהצרכים והרצונות של הילדה ותוך ניצול הגוף של הילדה-נערה.
 היא לא דחפה אותי לעסוק בזנות אלא טפטפה לי במהלך השנים מה "התפקיד" המצופה ממני בעתיד (שבזכותו אני לכאורה אקבל אהבה והכרה להם הייתי נואשת בילדות ובגיל ההתבגרות)
 .
 .
 המיניות שנחשפתי אליה הייתה מהולה בטראומה וניצול מהרגע הראשון ובשנים הראשונות הייתה קשורה לצורך שזיהיתי אצל הפרטנר הפוטנציאלי יותר מאשר רצון אמיתי לשכב עם האדם, לרוב ללא קשר רומנטי-רגשי-חברי מבוסס. משכתי אליי אנשים כמוני - נוער בסיכון שמגיע מבתים הרוסים, חלקם עם הורה מכור או מכורים בעצמם לחומרים שונים והקשר שנבנה בינינו הרגיש לשנינו נורמטיבי כי זה מה שנחשפנו אליו בבית.
 
 חלק מהפעמים זיהיתי צורך שלי שאוכל לקבל תמורת מין - מקום לישון בו, מקלחת חמה, אוכל ותחושה של שייכות; כנערה ראיתי את העולם בצורה של תן-קח ושלכולם יש אינטרס כלשהו מאחורי המעשים שלהם.
 "אין ארוחות חינם" זה אחד המשפטים שחזרתי עליהם ביני ובין עצמי כל פעם שקיבלתי משהו ממישהו ובניסיון לשכנע את עצמי שנורמלי להתנהל ככה כשהגוף שלי הוא כלי לסחר.
 
 היום אני יודעת שהמקום שהייתי בגיל התבגרות ותחילת שנות ה 20 (מסיבות שונות בכל פעם) נחשב כרצף זנות - אינטרקציה מינית בה המטרה של האינטרקציה זה מה שיתקבל בתמורה לאינטרקציה המינית זה רצף זנות** (או כמו שאני קוראת לזה רצף הישרדות), גם אם מי שיוזם את האינטרקציה זו האישה עצמה.
 
 **חשוב להדגיש שלא כל אינטרקציה מינית בחיי הייתה מתוך רצון להשיג מטרה והיו פעמים שאינטרקציה מינית בא ממקום של נטו "בא לי סקס" ולא רק "אני צריכה מקום לישון בו".
 לגופי שיקום ועמותות שעוזרות לנשים על רצף ההישרדות יש נטייה לצבוע את הכל בטראומה ואני לא רואה את עצמי כקורבן שכל חיי המין שלה היו על רצף ההישרדות. היה לי גם וגם.
 גם פרטנרים אוהבים ואיכפתיים.
 וגם אנשים שניצלו אותי כשהייתי במקומות נמוכים וחשוכים בחיי.

 איך יוצאים מזה?
 לזהות את הבעיה ולבקש עזרה.
 בגיל ההתבגרות לא זיהיתי את הבעיה עצמה אלא דברים מסביב - בעקבות כך שלא היה לי מקום שינה קבוע עם ארוחות קבועות והסתובבתי בין בתים של אנשים, לא התמדתי במסגרת לימודים אחת ולכן הייתי במסלול מהיר של להיות ללא תעודת בגרות או מקצוע שיכול להקנות לי עתיד טוב. בשלב ההוא האמנתי שכדי להבטיח לי עתיד טוב ושונה מההורים שלי אני חייבת להוציא תעודת בגרות ולמצוא עבודה בחברה יציבה כאדם בוגר.
 עברתי לפנימייה ושם קיבלתי מענה לצרכים של מזון, מגורים, מיטה ולימודים, יחד עם טיפול פרטני וקבוצתי, פעילויות פנאי ואפשרות לעבודה בחממות ועם בעלי חיים. המסגרת הייתה טובה אליי רוב הזמן אבל היו דברים שלא הגיעו לטיפול - לא דיברתי מעולם על מה שחוויתי כנערה כי התביישתי שעשיתי דברים מסוימים ולא רציתי שכל ההסתכלות של הצוות עליי תהיה דרך משקפת של "נערה-פתוחה-מינית". למרות שהסתרתי את העבר (הלא כל כך רחוק) זה התבטא בסיוטים והפרעות שינה וכפתרון להמשך תפקוד בתוך המסגרת קיבלתי מגוון כדורים פסיכיאטריים לטיפול בסימפטומים של פגיעות מיניות מתמשכות, הזנחה רגשית והתעללות פיזית ומינית.
 
 המעבר לפנימייה הוציא אותי מתוך המקום של אני-חייבת-לספק-משהו-תמורת-שינה-אוכל-מקלחת ובמשך שנתיים וחצי הצלחתי להתאפס קצת ואפילו להשקיע בתחביבים וקשרים עם אנשים.
 בסיום הפנימייה עברתי לגור עם מי שהיה בן זוגי - הקשר נגמר מהר כי לא היה בינינו תיאום ציפיות; אני ציפיתי להשקיע בעתיד שלי והוא ציפה שאני אשקיע בעתיד שלו - אנהל בית שאשלם עליו מתוך משכורת שלי בזמן שהוא משלים לימודי הנדסאי.
 חזרתי לבית ולסביבה הפוגענית ומהר מאוד מצאתי את עצמי חוזרת לדפוסים ישנים - בפנימייה לא טיפלו בשורש הבעיה אלא בסימפטומים שנשארו לי כמו סיוטים והתקפי זעם עם התקפי חרדה קשים.
 לאחר תקיפה מינית שעברתי כאדם בוגר נכנסתי למסגרת שיקום של נשים 18+ וגם שם רוב השיקום התמקד בכדורים פסיכיאטריים על מנת שאני אתפקד כחלק ממערכת. קיבלתי טיפול פסיכולוגי בשיחות אישיות אבל תחת השפעת כדורים פסיכיאטריים לא הגענו לשורש הבעיה אלא בעיקר דיבור על סימפטומים ואיך זה משבש לי את החיים.
 אחרי 2 סבבים במסגרת הזו עזבתי סופית והחלטתי להתמודד לבד עם מה שיש לי.
 

 בניית ערך עצמי שאינו קשור למין מיניות או רגשות*
 שלב ראשוני ביציאה מתוך התנהלות מינית המבוססת על תמורה.
 להבין שיש לי ערך כאדם בפני עצמי ללא קשר למין ומיניות שלי וליצור קשרים עם א.נשים סביב תחביבים, מוזיקה, טיולים וכל דבר שלא קשור למין או אהבה רומנטית. בהתחלה זה מרגיש מוזר וכאילו הקשר "ללא תוכן" ולאט לאט בניתי קשרים חברתיים סביב תחומי עניין משותף שעזרו לי להבין מה הערך שלי. התחלתי להתעניין (מחדש) בתפירה, איפור, קוספליי, אומנות, מוזיקה ומשחקי קופסא. בתחילה עדיין ערבבתי (בעיקר בראש לי) בין אלו ובין מתי אני מכניסה את המיניות לעניין אבל הצלחתי לשמור על רוב הקשרים החברתיים בלי לערבב מין-לא-רצוני ומכאן נוצרו חברויות שהן מטיבות עמי ועם הצד השני כי אין שחזור של טראומה.
 
 ניתוק קשרים המבוססים מין ורגשות*
 חלק מטראומה מתמשכת זה גרירת קשרים ואנשים מהעבר לתוך ההווה כי "כבר נוצר קשר" וקשה לסיים קשרים עם מי שפעם (לתחושתי) עשו לי טוב והיום כבר לא. להסכים להיפרד מהאנשים האלו זה לדעת שיהיה חלל ריק במקומם עד שאמלא את החלל הזה בדברים ואנשים שטובים לי. להסכים להיפרד מקשרים טראומטיים זה להבין ולהודות בפני עצמי שאלו קשרים לא טובים לי ואין להם מקום בתוך החיים שלי כשהמטרה זה להחלים ולספק לעצמי חיים טובים ויציבים.
 *הכוונה לרגשות חד צדדיים או רגשות מבוססי היקשרות טראומטית או סביב טראומה משותפת, ולא רגשות רומנטיים בריאים*
 
 לקחת דברים לאט ולבחון כל קשר בנפרד
 בניית קשר עם אדם אחר לוקח זמן וכמישהי שנכנסה לקשרים על 1000% מהרגע הראשון - להאט את הקצב הרגיש לי לא טבעי בהתחלה, הרגשתי שאני משעממת ואין לי ערך מוסף לקשר חברי אם אני לא מספקת מין. בחלק הזה אני נעזרת במטפלת מדהימה שיודעת על העבר שלי ועוזרת לי לראות את ההווה מתוך עיניים של החלמה ולא של טראומה. חשבתי ללכת לקבוצות תמיכה של מכורים למין ואהבה אבל הגעתי למסקנה שקבוצות זה פחות בשבילי (לפחות כרגע) ומעדיפה להתמקד בטיפול 1*1.
 
 הפסקת שימוש בחומרים מטשטשי תודעה והתמכרות*
 חלק חשוב בהפסקת קשרים עם ניצול מיני זה הפסקת חומרים מטשטשי תודעה - אצלי מדובר באלכוהול שעזר לטשטש את התחושה שלי בגוף עד רמה שלא היה אכפת לי מה קורה לגוף הזה - אם אני לא מרגישה אותו זה לא באמת הגוף שלי. הפסקת אלכוהול הצריכה ממני להפסיק לצאת למקומות בילוי עם אלכוהול ולנתק קשרים עם חברים שרוב הקשר התבסס על יציאה משותפת לשתייה.
 חשוב להדגיש שאין לי ביקורת כלפי מי ששותה ורואה יציאה לבר כבילוי לגיטימי - אני לא אהבתי לשתות והשתמשתי באלכוהול כמקור לבריחה מהמציאות הבלתי נסבלת שהייתי שרויה בה בגיל ההתבגרות ותחילת שנות ה 20 שלי.
 *כל חומר או פעולה שיש לי איתם יחסי התמכרות - אם זה נמצא בחיי למילוי חלל הריקנות או לטשטוש החושים כדי לא לחוש את כאב המציאות הנוכחית - זה התמכרות וצריך לעצור את זה, בין אם "זה" אוכל, שופינג, סוכר, סיגריות, אלכוהול, מין, קשרים רומנטיים.
 
 
 טיפול של דברים לעומק ולשורש הבעיה
 כדי לצאת מבועת ההתמכרות ושחזור טראומה נאלצתי להתפקח בצורה כואבת וקיצונית. מה שעזר לי זה הפסקת כדורים פסיכיאטריים ותחילת שימוש בקנאביס. את הצמח גיליתי כשעדיין טופלתי בכדורים והרגשתי שהכדורים מטשטשים את הסימפטומים לתקופה קצרה ואז נאלצתי להעלות מינון כדי שהשפעת ההדחקה תמשיך, אך ללא פתרון של שורש הבעיה. עם כדורים פסיכיאטריים ה"סיבה" להתנהגות שלי הייתה תעלומה בעיניי.
 קנאביס הינו חומר משני תודעה ובשימוש נכון ומושכל, עם ליווי רגשי מותאם טראומה - אפשר להגיע לשיקום והחלמה כמעט מלאים.
 למה כמעט?
 כי רוב הדברים שחוויתי ונחשפתי אליהם בילדות הם מה שיצרו את הטראומה ויחד עם זאת זה גם מה שבנה את האופי שלי בילדות, בגיל ההתבגרות וכאדם בוגר. אי אפשר למחוק מה שהתפתח איתי כחלק מהאישיות אבל ניתן להבין את שורש הבעיה ולשנות דפוסי התנהגות = שינוי דפוס התנהגות שמקורו בטראומה משנה את התוצאה הסופית והחלמה מפוסט טראומה מורכבת מבוססת בעיקר שינוי של דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות, זיהוי מתי ההתנהגות והחשיבה מגיעים ממקור טראומה (טריגר) ומה גורם לטריגר להגיע.
 אין לי ציפייה לחיים ללא טריגרים אלא רצון לצמצם את החשיפה שלי לאנשים ומקומות שעלולים למשוך אותי בחזרה למקום של התנהגות-מבוססת-טראומה.
 

המטרה שלי היא לחיות חיים מלאים ולהגשים את עצמי ואת החלומות שלי; לקנאביס וצמחי מרפא יש תפקיד חשוב בהשגת מטרה זו.
 התהליך שאני עושה נובע מאמונה שלמה שאפשר לחיות עם פוסט טראומה מורכבת ללא כדורים ולשנות את דפוסי הטראומה שהושרשו מילדות, למען איכות חיים טובה יותר והגשמה עצמית מלאה.
 

 גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רישיון ואין בכתבים ניסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה.

הפוסט אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי ואין לראות בתוכן המלצה לטיפול עצמי.
 
 **הטקסט מובא כטקס ללמידה וזיהוי התנהגויות נפוצות ולא בא לייעץ או להחליף טיפול פרטני וליווי של אנשי מקצוע, כל הכתוב זה דעתי וניסיוני האישי. איני מטפלת מוסמכת אלא מתמודדת עם טראומה מורכבת ונמצאת בתהליך החלמה.**