פוסט טראומה והחלמה - נטייה להתמכרות שקופה

התמכרות שקופה זה כאשר אדם מכור למשהו חיצוני לו, גם אם בבסיסו הדבר הוא טוב אך המינון או הסיבות בגללן הוא נעשה או נצרך חורג מכמות שמטיבה עם האדם ומתחילה לפגוע בו.

התמכרות משבשת ומשפיעה על אורח חייו של האדם; מהתמכרויות מוכרות כמו מין, הימורים, אלכוהול וג'אנק פוד ועד דברים פחות מוכרים כמו התמכרות לאהבה, שופינג, ספורט ואפילו התמכרות לעבודה.

איך אני קשורה לזה? בחורה צעירה שלומדת ועובדת, עושה חונכות פר"ח, מתנדבת על ילדים על הרצף, נראית בריאה ומתלבשת כמו אדם מתפקד במעמד בינוני +/-.

איך אני יכולה לקרוא לעצמי מכורה?..

הייתי מכורה בהכחשה.

הכרתי אותו בגיל 14 והשימוש הראשוני שלי היה מתוך לחץ חברתי.

אחרי פעמיים הרגשתי שיש לי יכולת לכבות את המוח לכמה שעות ולהיות לא אחראית, לא בחרדות ולא להרגיש את הגוף שלי מכווץ ובוער.

התחלתי לשתות בכמויות והסתרתי את זה רוב הזמן. הייתי יוצאת לעיר עם חברים פעם בשבוע-שבועיים ומפרקים בקבוק וודקה.

זה לא התחיל מבירה תמימה אלא ישר תותחים כבדים.

התחושה שחיכיתי לה זה סחרחורת קלילה שתכבה לי את המחשבות שלא רציתי להכיר בהן ולא ידעתי מה לעשות איתן - פלאשבקים מגילאי ילדות וחוויות פיזיות ורגשיות שלא ידעתי לעבד בגילאים האלו. הרגשתי מטומטמת ושאני סתם תקועה על העבר ורק אלכוהול נותן לי שקט לכמה שעות כל פעם, פעם בשבוע שבועיים.

במשך תקופה ארוכה חשבתי שיש בי משהו מקולקל בגלל חוסר מסוגלות שלי להיות בתוך אקט מיני ללא מעורבות רגשית, הצלחתי לעשות את זה רק בטשטוש עצמי כדי להיות מנותקת מהעובדה שנכנס אליי מישהו שמבחינתו הייתי יכולה להיות כל אחת אחרת.

זה לא אני שמעניינת אלא הגוף שלי, זה לא האופי שמעניין אלא המעטפת החיצונית.

חשבתי שמשהו בי דפוק כי אני לא מסוגלת לנתק בין גוף ורגש.
  (אלכוהול היה הכניסה שלי לרצף הישרדות וזה גם אחת הסיבות שהפסקתי לשתות - שתייה זה צעד מקדים-לאקט-מיני-מנצל)
 

האנשים שפגשתי בחיי לא ידעו להתמודד עם אדם מרגיש.

מילדות אמרו לי שאני "רגישה מדיי", האמנתי והשתקתי את הדברים שעלו בי, שמרתי בבטן רגשות מחשבות ותחושות עד שהפכתי לחולה.

מגיל 8 יצאתי ונכנסתי בין בתי חולים בגלל כאבי בטן שלא מצאו את הסיבה להם עד האבחון של קרוהן ב 2013.

בעבר לא ידעתי שההתפרצות המחלה קשורה לטראומה רגשית שעברתי - וכמו שאימנתי את עצמי במשך שנים - שתקתי שוב.

האמנתי שמה שקרה לי הייתה אשמתי ואני יכולה להדחיק את זה כי לדבר על זה רק יביא אש של "שוב גרם לעצמך נזק בגלל רגישות יתר" או יותר גרוע - "לא הבנת את הסיטואציה נכון בכלל".

שתקתי וברחתי לאלכוהול, ג'אנק פוד ועוד התנהגויות הרסניות..

עד שגיליתי שיש עוד נפגעות והפסקתי לשתוק. לפני 5 שנים פתחתי את (מה שהרגיש אז כמו) שערי הגיהנום

ובעצם משם התחלתי החלמה.

הצעד הראשון בהחלמה הוא הכרה בבעיה.

לפעמים אני מייחלת לחזור לניתוק, לעמעום חושים ולא להרגיש כלום כי נמאס לי להרגיש הכל בבת אחת.

לפעמים אני רוצה לחזור אחורה כי להתמודד עם הכאב בזמן אמת מצריך ממני להפסיק הכל ולהתפנות לכאב.

לפעמים אני רוצה להיות מסוגלת לטשטש את עצמי עם דברים.. כמו אלכוהול וקשרים ריקניים, להעביר את הזמן בלא לעשות כלום. אבל זה לא מוביל אותי לשום מקום;
 זו חלק מהחלמה של התמכרות, תמיד יהיה קול קטן בראש שאומר "רק (לגימה\ שאחטה\ שורה \ קנייה אחת) לא תעשה כלום". מניסיון אין דבר כזה "רק 1" כי זה פותח במוח שלנו את ההיי של ההתמכרות והתחושה שעושה טוב לרגע ונזק בהמשך.

ההתמכרות של טראומה סובבת סביב רגש.

התמכרות לרגש שהרגשנו בילדות או ניסיון למילוי חלל רגשי שנוצר לנו בילדות.

אם הרגשנו בילדות שמתייחסים אלינו כאל חפץ והיחס שקיבלנו היה שטחי ללא תמיכה רגשית, זה מה שנחפש כבני אדם בוגרים; הרגש שגורם לנו להרגיש HIGH רגעי ומביא להתנתקות (דיסוציאציה) זה אותו רגש שהרגשנו בילדות וגרם לנו להתנתקות, ואנחנו מחפשים את זה כי רק ככה למדנו להרגיש כילדים, גם אם בטווח ארוך זה פוגע בנו.
 ילדים הגדלים בסביבה מזניחה ומתעללת הם בעלי נטייה לפתח התמכרויות כאדם בוגר, גם אלו המגיעים מרקע סוציו-אקונומי גבוהה.

הקשרים החברתיים של אותו אדם עלולים להיות מבוססים על מילוי צרכים חומרים, שיכול לעבוד לשני כיוונים (הילד הבוגר בקשר עם אדם שני בשביל לקבל משהו חומרי, או אדם שני בקשר איתו בשביל לקבל משהו חומרי). זהו קשר-מבוסס-טראומה

כשהילד הבוגר נמצא במצב שכל חבריו מרגישים לו כמו סחר חומרי ללא קשר אנושי (רגשי, לא חובה רומנטי) הוא ירגיש ש"הנה שוב כולם בקשר איתו בשביל החומר" ושוב תחושה של שחזור טראומות רגשיות מהילדות.

פיתוח היכולת ליצור קשר רגשי זה כמו עבודה על שריר שמעולם לא היה בו שימוש.

לפתח יכולת היקשרות רגשית אנושית זה שיעור שחלקנו צריכים ללמוד כמבוגרים כי לא למדנו בילדות, כמו בכל שיעור חדש שלומדים לא תמיד מצליחים ודרוש תרגול וזמן.

טיפול והדרכה מיודעת טראומה זה הבסיס ליצירת קשרים מטיבים שאינם מבוססי טראומה או התמכרות. עד לא מזמן ההנחה הייתה שנטייה להתמכרות מגיעה מחיי עוני ומחסור

ד"ר גאבור מאטה חוקר את הקשר בין טראומות רגשיות בילדות והנטייה של ילד כזה להפוך למבוגר מכור ולפתח מחלות "כרוניות". הוא טוען שאין מכור שההתמכרות שלו אינה מבוססת על טראומה רגשית וכי ההחלמה מטראומה זה יצירת קשרים אנושיים וחיבור לקהילה.

הכרה בבעיה זה שלב ראשון.

לפני שניגשים לטיפול חדש כדאי לשבת עם עצמנו להגדיר מטרה של הטיפול -

האם אני רוצה טיפול מהיר שיפטור לי בעיה נקודתית, או טיפול ארוך טווח שיעזור לי להשתקם?

האם אני מוכן לצאת למסע של שינוי חיים או מחפש פתרון בכדור או תרופת פלא?

האם אני מוכן לשמוע ולדבר על דברים שהדחקתי או שאני מחפש מטפל שיהיה "יס מן" ויגרום לי להרגיש טוב לזמן קצר (ללא שינוי לטווח הארוך)?

מניסיון אישי זה עוזר לפקס את הטיפול סביב מה שאני רוצה לנסות ולא ניסיתי עדיין.

במשך שנים ניסיתי את אותה שיטת טיפול - לבוא לטיפול פעם בשבוע בשעה קבועה, לדבר על טראומות עבר וילדות, להתרגז ולהיות מוצפת ולצאת מהטיפול במצב של ניתוק דיסוציאטיבי בגלל התכנים.

עברתי ככה כ 3 מטפלות ובערך 7 שנים מהחיים שלי הלכו על טחינת מים בלי פתרון.

שלא יהיה ספק, חשוב לדבר על טראומות עבר ולהוציא אותן החוצה בטיפול לפחות פעם אחת בחיינו. טיפול אמור להיות מרחב בטוח שאפשר להביא אליו הכל בידיעה שהמטפל.ת ידעו להכיל.

לחזור על אותם סיפורים שוב ושוב לא תורם ואפילו גורם לשחזור וניתוקים סביב תכנים טראומטיים.

עם המטפלת האחרונה שהייתי (מתחילת הקורונה ועד לפני כמה שבועות) אמרתי מראש שאין לי עניין לדבר על טראומות עבר, אני רוצה עזרה ופתרון בהתנהלות מול ההווה כדי שיהיה לי עתיד שאני מגשימה את עצמי ולא רק שורדת.

היא כן שאלה על העבר - בהקשר של ההשפעה שלו על הווה והתנהגויות הרסניות שמבוססות טראומה.

הבנת החוויות הרגשיות שחוויתי כילדה (ושלא היו לי את הכלים בילדות לעבד את הרגשות והתחושות) עזרה לי להבין למה התנהלתי בצורה הרסנית בגיל ההתבגרות וכאדם בוגר.

בשבילי הדרך להחלים מהתנהגות של נטייה התמכרותית-מבוססת-טראומה-רגשית זה להבין ולהרגיש את הרגשות שבגילאי ילדות לא הצלחתי לעבד ופשוט הדחקתי. בטיפול איתה שילבנו דיבור ותנועה.

החלמה מטראומה רגשית זה לתת מקום לרגשות ולתחושות שמודחקים בי מגילאים שונים; הניתוקים שלי מגיעים בדרך כלל סביב חוויות בהווה שמזכירות את התחושה מחוויה בילדות, או כשאני מוכנה להתמודד עם רגש שמודחק בי.

החלמה מטראומה רגשית זה לתת מקום לדברים, לקחת הפסקה מהעולם כדי להחלים.

החלטתי לא להיכנס לקשרים רגשיים או מיניים עד שלא אטפל בנטיות ההתמכורתיות ופוגעניות שסחבתי במשך שנים. זה לא פשוט ובהתחלה הרגשתי לבד... רוב הסביבה שלי עד לפני שנתיים היו אנשים שיש לנו חיבור-מבוסס-טראומה וכשהחלטתי שזו לא סביבה תומכת החלמה מצאתי את עצמי לבד.

השלב הבא בהחלמה שלי זה יצירת קשרים לא מבוססי טראומה, ובתור התחלה קשרים חבריים שאינם מבוססי מין או קשר רומנטי.

זה יכול להישמע קיצוני אבל מגיע מתוך היגיון פשוט - אם יש פצע רגשי, בתהליך החלמה מתחילים לאט, כמו שאדם שנפצע ברגל יעבור תהליך שיקום הדרגתי ולא ינסה לרוץ מרתון שבוע אחרי הפציעה.

הצמח עוזר להתמודד עם סימפטומים של פוסט טראומה מורכבת ביניהם התקפי חרדה, בעיות שינה, חוסר תאבון ותחושת מועקה תמידית. הצמח עוזר לי במחשבות טורדניות שמתחילות לפני שאני מתעוררת - רוב הלילות יש לי סיוטים ופלאשבקים מדברים שחוויתי וטרם עיבדתי ברמה הרגשית, המוח שלי מתעורר הרבה לפני הגוף ואני קמה בהתקף חרדה או מתוך סיוטים.

לקום לבוקר של מחשבות טורדניות מרגיש כמו מיגרנה באמצע המוח, כאילו מישהו הדליק 10 ערוצי רדיו שונים ואין לי יכולת לכבות אותם או להנמיך.. 10 תחנות רדיו שמשדרות לי טראומות ומציפות אותי ברגשות ותחושות בגוף שמקושרות לטראומות.

קנאביס לא מוחק את המיגרנה של הבוקר, המחשבות הטורדניות או זכרונות לא נעימים. הוא עוזר להאט את קצב המחשבות ולהצליח לבחון מחשבה-מחשבה, מה שעוזר לי להבין איזה תכנים חלמתי בלילה ומה מציף אותי בבוקר. את התכנים האלו הבאתי לטיפול וגם התחלתי לכתוב "יומן החלמה" כדי להוציא את המחשבות-סרק לנייר. הכתיבה עוזרת לי להתאפס על עצמי ולהבין מה מטריד אותי ולהוציא את התוכן בלי לדבר עליו. אחרי 20-30 דקות כתיבה רצופה יש תחושת הקלה, כאילו הורדתי משקולת מהמוח ואפשר להתחיל את היום בצורה פחות מנותקת ויותר ממוקדת.

משתדלת להתמיד בכתיבה פעמיים ביום - בבוקר ולפני שינה כדי להוריד את עומס המחשבות הטורדניות שיושבות במוח הטראומתי, ולא חוזרת לקרוא את מה שכתבתי (אלא אם כן הייתי בניתוקים חזקים), המטרה היא לא כתיבה טיפולית אלא ריקון האשפה שהצטברה במוח במהלך היום והלילה.

אין לי ציפייה שהקנאביס יעלים את המחשבות או שיום אחד לא יהיו לי טריגרים או פלאשבקים, אני מאמינה שאפשר למזער סימפטומים וללמוד לחיות עם פוסט טראומה מורכבת כמו שלומדים לחיות עם כל מחלה כרונית אחרת.

 גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רישיון ואין בכתבים ניסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה.

הפוסט אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי ואין לראות בתוכן המלצה לטיפול עצמי.
 הטקסט מובא כטקסט ללמידה וזיהוי התנהגויות נפוצות ולא בא לייעץ או להחליף טיפול פרטני וליווי של אנשי מקצוע, כל הכתוב זה דעתי וניסיוני האישי. איני מטפלת מוסמכת אלא מתמודדת עם טראומה מורכבת ונמצאת בתהליך החלמה.