חזרה למייקרודוזינג של פסילוסיבין || חודש ראשון

למה לכתוב על המסע שלי עם פסילוסיבין?

במחקרים קליניים ההתמקדות היא בעיקר בנתונים סטטיסטיים ומדידים וחסרה התייחסות לרגשות, תחושות וחוויה אישית של האדם; תוצאות המחקר מפורסמות לאחר 5-10 שנות מחקר, ניתוח נתונים ואישורי משרדי בריאות ורוקחות.. עד שמגיעים להסכמה של המינון ה"אופטימלי" לטיפול, מסנתזים את המולקולה לכדור או תרופה ומאפשרים לחברת תרופות (או מספר חברות) למכור את התרופה תחת פטנט שלהם. התמקדות במולקולה יחידה מפספס את המטרה של טיפול בצמחים והתוצאות של מולקולה מסונתזת לא יעילות כמו מיצוי מלא מהצמח;
 המדע חוקר דברים מדידים מספרית (ז"א מידע שניתן להקליט, לתעד ולשחזר בניסוי מבוקר כדי לקבל מסקנות ברורות של מידע). רגשות ותחושות אלו דברים שלא ניתן למדוד מדעית ולכן מתעלמים מהם במחקרים קליניים.
 חשוב לי להביא לכאן את הדברים שלא-מדידים על מנת שיהיה מידע למטפלים ומטופלים עתידיים.
 טיפול רגשי חייב להיעשות תוך התחשבות בכלל הגורמים, ורגש האדם אינו דבר שניתן למדוד ולסנטז בצורה מדעית.
 טיפול בפסילוסיבין ומשני תודעה אחרים חייב להיעשות בצורה הוליסטית בה יש התייחסות לכמות (החומר שנדרש על מנת להשיג אפקט טיפולי) ולתחושות ורגשות שעולים בזמן טיפול, על מנת להקנות כלים למטפלים ומלווים בתהליכי טיפול עם משני תודעה.
 
 *פסילוציבין הוא חומר אורגני הזייתי ממשפחת הטריפטמינים שקיים בפטריות פסילוסיבין. פסילוציבין הוא חומר פסיכואקטיבי שצריכתו יכולה לגרום לשנוי מצב התודעה, לרבות גרימת הזיות או אופוריה. החזקה או שימוש בפסילוציבין או פסילוצין הוצאו מהחוק או הוגבלו ברוב המדינות (ויקיפדיה)

 במיקרודוזינג הראשון חשתי שינוי בתפיסת המציאות שלי והבנתי עד כמה פוסט טראומה "צובעת" את העולם שלי בחרדות וחשיבה שלילית המתבטאת בפחד מבני אדם וכוננות תמידית לפגיעה. לאחר מספר נטילות של מיקרו חל שיפור במדד החרדה, מה שאיפשר לי לשים לב לעולם סביבי ולצאת מבועה שחורה. נחשפתי לעולם ולאנשים המקיפים אותי ביומיום.
 התחלתי ליהנות מצלילי המוזיקה, מהמולת האנשים סביבי, מהצבע של הטבע. הצלחתי להסתכל לאנשים בעיניים ולחייך במקום לבהות ברצפה ולחכות שהאדם מולי יעבור בלי להרוג אותי.
 מסע מלא הביא איתו חוויות אחרות והוא עוצמתי ומעמיק יותר ממיקרו, גם ההשפעה נשארת לטווח ארוך יותר מאשר במינון נמוך.
 
 חוויה של מסע מלא לקח לי כחודשיים לעכל.

לאחר הזמן הזה הרגשתי את הסימפטומים של פוסט טראומה חוזרים, בעוצמה נמוכה אומנם… משכתי את עצמי להתמודד איתם "סאחית" עוד קצת (צמצמתי קנאביס על מנת להרגיש את ההשפעה של פסילוסיבין על הפוסט טראומה).

לאחר כשלושה חודשים הרגשתי שהסימפטומים חזרו ואני רוצה להיעזר שוב במייקרודוז, וגם שאני מוכנה להכיר בי עוד חלקים הזקוקים לריפוי.

(חודש ראשון על מייקרו)
 בפעם השנייה שהתחלתי לקחת פסילוסיבין במינון נמוך, המינון חומר פעיל היה טיפה יותר חזק מהראשון.

הנטילה התבצעה בבית שלי, בסביבה מוכרת. כבר יש לי ניסיון וחשתי בטוחה לעשות זאת לבד, קיבלתי ליווי ותמיכה מרחוק ממי שמלווה אותי במסע הריפוי הזה.
 הדבר הראשון ששמים אליו לב זה השקט במוח שלי ויכולת ריכוז ופוקוס במשימות פשוטות.
 רגע שזכור לי היטב : הצצתי מחוץ לחלון ביתי וראיתי את הגדר בבניין ממול - גדר אדומה ובוהקת על רקע הבניינים הלבנים, ותהיתי לעצמי איך לא שמתי לב לגדר הזו עד עכשיו.
 היא שם לפני שעברתי לדירה ואף אחד לא צבע אותה… זו העננה של פוסט טראומה שאני שרויה בה רוב הזמן. העולם נחווה כדבר נפרד ממני, מוסתר בחומה בלתי נראית שמעמעמת את הצבעים הקולות הריחות וחוויות. תחושת ניתוק ממה שקורה כאן ועכשיו.
 
 החוויה הרגשית שלי התעצמה.
 יום אחד בכיתי בלי סוף בלי להבין למה, ורק לקראת ערב הנחתי לעצמי להיות בזה והבנתי שמה שישב עלי אלו רגשות מודחקים מקשרים בעבר בהם נפגעתי.
 ביום אחר הצלחתי לתקתק משימות שנשכחו והכנתי מתכונים חדשים לעסק שלי.
 ביום נוסף מצאתי את עצמי נחה, מציירת, כותבת ונפגשת עם חברים למרות הרעש בחוץ ולמרות הרבה דברים שבדרך כלל "מפריעים" לי.
 המציאות הייתה נעימה במקום לצרוח עליי. ראיתי בני אדם כישויות טובות שפשוט קיימות בגוף חומרי, במקום לראות את כולם כאנסים ופוגעים פוטנציאליים.
 ישבתי עם חברים ולמדתי בשעות שאני בדרך כלל בורחת לשינה כדי להשתיק מחשבות שטוחנות לי את המוח, ובו זמנית עם הלימודים… עלו בי זכרונות רגשיים ומחשבות מהעבר על קשרים שסיימתי, רגשות שבעבר גרמו לי לבכות והיום כבר לא. משהו בי קיבל השלמה של דברים שנגמרו.

בשבועיים האלו עסקתי בעשייה וקידמתי פרויקטים קטנים ומשימות שישבו אצלי בראש המון זמן, אך לא הפכו לפעולה.
 קידמתי מוצרים של העסק, קבעתי ייעוץ עסקי וגם דאגתי לשמור על קשר עם חברים ואנשים מהסביבה הקרובה והרחוקה שלי.
 מבחינה רגשית חוויתי הצפות רגשיות ובכי, שיתפתי את המלווה שלי ונתתי לזה מקום בטוח להשתחרר. הבטן שלי הגיבה לזה בצורה חזקה; בתחילה חוויתי בחילות וחוסר תיאבון אך כשהשתחרר הבכי וכמו "נפתח ברז" רגשי של דמעות גם הבטן השתחררה. הקשר בין גוף-נפש-רגש תמיד מצליח להפתיע אותי, עם כל המודעות והעבודה שלי עם עצמי לאורך שנים.

היה קצת קשוח כי השתלב עם השבוע של טרום-ווסת, בימים אלו אני חוו חזקים כאבים בגוף ובנוסף לזה אלו היו ימים של ותאריכים הקשורים לטראומה. למרות כל אלו הצלחתי לתת מקום לכל הרגשות שעלו בי (בדרך כלל בעונה הזו של השנה נהגתי להסתגר בבית כי תסמיני פוסט טראומה היו קשים לי מדיי).
 למרות זאת לא ישבתי בחושך עם עצמי ויצאתי לבלות עם חברים ולראות הופעה מוזיקה. זה היה כיף אבל בדיעבד הבנתי שלא נחתי מספיק ולא איפשרתי לעצמי מנוחה.

בשיחת מעקב עם המלווה לאחר מספר שבועות החלטנו לדייק את הכוונה - מיקוד בעשייה שלי זה לא רק העשייה העסקית, אלא עשייה בכללי : תחביבים, יצירה, טיולים, ליקוט צמחים ועבודה איתם, קריאה וזמן מנוחה לעצמי.
 החודש השני עם מייקרודוז התחלתי עם כוונה חדשה והשתדלות לשמור על איזון בין עשייה למנוחה.
 
 מעניין אותכם לקרוא את המשך מסע ההחלמה שלי? הירשמו לעדכונים בתחתית העמוד ותקבלו את הפוסט הבא ישירות למייל, לפני כולם 🙂

 *קנאביס ופסילוסיבין הם "סם מסוכן" כהגדרתם בפקדת הסמים (התשל"ג 1973), והשימוש בהם מותר אך ורק לבעלי רישיון מתאים לפי הפקודה ובהתאם למרשם רופא מוסמך.

אין לראות באמור משום פרסום או עידוד לשימוש בקנביס או פסילוסיבין.