top of page

#יומני_קנאביס 5 ~ הוראות הפעלה להחלמה

עודכן: 29 בינו׳ 2021

גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רשיון ואין בכתבים נסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה.


הטקסט הבא עלול להכיל טריגרים, קריאה על אחריותכם

 

אחרי יציאה מארון הבושה והחלטה לקחת אחריות על חיי הגיע שלב הביצוע ושם הסתבכתי. אין הוראות הפעלה והחלמה לפוסט טראומה, במיוחד כשכל מקרה ייחודי לעצמו. (גם הקרוהן ואיתו הצלחתי להגיע לרמיסייה בדרך ייחודית לי) החלטתי להתייחס לכל זה כניסוי כשאני החוקרת והנחקרת בו זמנית, התחלתי לתעד בכתב את המחשבות והרגשות שצפים בי, מעבר לזיכרון עצמו... הבנתי שיש לי קשר רגשי לזיכרון, לכן הוא כל כך עוצמי ומשפיע עליי. חוויתי מצבי קיצון פיזיים, מנטליים ורגשיים שלא ידעתי איך לעבד באותו רגע אז המוח ננעל - מדחיק את האירוע וכל מה שקשור בו. תיעוד בכתב עזר לי לעשות סדר במחשבות שלי, להתחיל להבין מה הטריגרים, איך לזהות מתי הולכת להגיע הצפה רגשית, איך לפנות לעצמי זמן ומקום לסיטואציה - הבנתי שבשבילי התמודדות עם הכאב זה חלק קריטי בהחלמה, אני מקבלת את עצמי בחזרה. גם הכאב הוא חלק ממני.

 

כרגיל אזהרת הכל

לפעמים אני לא בטוחה איפה עובר הגבול בין שיתוף לגיטימי ל-"סתמי את הפה יא בכיינית לכולנו יש התמודדויות". חלק מזה נובע מהשיפוטיות שאני מקבלת כשמשתפת, הקטנה של הרגשות שלי ומחשבות שלי, מחיקה. לא רוצים לשמוע על כאב

ואובדנות, רוצים "לתקן" אותי שלא ארגיש ככה (כנראה זה פסול).

זה לא שאין דברים טובים בחיים שלי, יש דברים, קורים דברים טובים, יש אנשים סביבי אבל הלבד קיים. אני לבד בתוך הראש שלי, כל מחשבה כל דיכאון, כל סיוט, זה דברים שיצאו משליטת המוח המודע שלי, נשלפו מתת מודע שלא ידעתי על קיומו.

יש שם מקומות אפלים. כמו לטייל במבוך אינסופי בלי יצאה בלי הפסקה רק אני והשטן שבי. עובר לי בראש שאולי אני ממציאה (ואז אני חולת נפש בעצם, או ממש משועממת). לפעמים בחלומות מגיעה לפינות חדשות במוח שלי.

צריכה לצוד כל מחשבה ולבדוק את היא טובה או לא וזה מתיש, על פני שהשטח לא תראו את זה, ואז שואלים למה אני עייפה כל הזמן ורק תחשבי חיובי....

יש לי תקופה מסויימת מהחיים שאני לא זוכרת, נקטע רצף של זיכרונות. יודעת מתי התחיל ומתי נגמר ואיך זה הרגיש, נעלם הזיכרון שהיה.

כנראה המוח עדיין לא מוכן לקבל הכל, זה מגיע בחלקים בלי שליטה, הטריגר יכול להיות כל דבר.

אחד הדברים שציפרלקס דפק לי במוח זה חלומות הזויים, מוחשיים ורפטטיביים. 5 שנים חלומות חוזרים על אותו מקומות/ נושאים ולא הבנתי, למה המוח שלי תקוע על זה? מה זה אומר? תקיעות?

5 שנים של חלומות מהגיהנום.

אנשים ללא הסמכה רפואית על מקצוע מסוים צריכים להפסיק לייעץ. מדהים שבבריאות הנפש כולם פתאום חכמים ויודעים מה צריך.

מה שחוזר על עצמו זה הרצון לשנות את ההרגשה, אולי פשוט תהיו איתי עד שיעבור?..

 

אחרי שיצאתי מארון הבושה ו"נחשפתי" לגבי ההתמודדות שלי עם פוסט טראומה מורכבת (שכוללת טראומה מינית), קיבלתי תמיכה מהסביבה והרגשתי קצת יותר "נורמלית" רק לתקופה, אחרי ה"יציאה" דברים התחילו לצוף מהתת מודע לפני השטח.. בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי כי חוויתי כהות חושים כמעט רצופה במשך 5 שנים. חודש וחצי אחרי האונס התחלתי לבלוע כדורים פסיכיאטריים כי כאב לי להיות במציאות. רציתי למות, כל כך רציתי למות. כל רגע של נוכחות בתוך מציאות שבה עברתי מה שעברתי הייתה בלתי נסבלת. התחלתי לשתות בכמויות ולפגוע בעצמי בכל דרך אפשרית, אחרי כמה שבועות הכדורים התחילו להשפיע ומאז הפכתי לזומבי. לא הרגשתי כאב, לא שמחה, לא אהבה. החלומות שלי הפכו להזויים ממש ורוב הזמן לא הרגשתי את הגוף, ניתוק פיזי. אף אחד לא שאל את עצמו מה פתאום קרה לי.. העדיפו לא לדעת, רק לתת כדורים להשתיק את הסימפטומים. כמה חודשים ללא כדורים והמוח שלי התחיל לחזור לעצמו. בהתחלה כעסתי על עצמי שאני "תקועה" על דברים וחושבת עליהם שוב ושוב, ואז הבנתי שיש פרטים שהמוח שלי דאג להדחיק והציפרלקס מחק כמעט לגמרי. משהו בי זוכר, הגוף זוכר, תת מודע זוכר. לאורך תקופה ארוכה חשבתי שזו קצת אשמתי שהתמודדתי עם האונס וההשלכות לבד.. הרי לא שיתפתי אף אחד, נכון?.. (לא נכון) נזכרתי ששיתפתי מספר אנשים, חברים שסמכתי עליהם ידעו מה שעברתי ולא עשו כלום. מאז הפסקתי לשתף ונחנקתי עם זה בשקט, מה שבסופו של דבר פגע לי בבריאות. לפני יותר משנה התחלתי להיזכר בדברים, לאט לאט הבנתי מה הקשר בין מה שעולה מהתת-מודע ובין ההתמודדות שלי היום. אני מאמינה שאפשר להחלים מפוסט טראומה. כמו שהתעקשתי להוכיח שאפשר להרגיע קרוהן ללא כדורים ועם קנאביס ותזונה נכונה, כך אני להוטה להוכיח שאפשר להחלים גם מפוסט טראומה, וגם פיברו - הרי שניהם קשורים אחד לשני קשר הדוק של גוף-נפש. התחלתי לשאול את עצמי שאלות - אם פתאום נזכרתי ברגע מגיל מסויים, מה הטריגר? מה עוד אני זוכרת? למה דווקא עכשיו (לא בשיפוטיות אלא בכוונה של באמת להבין, לחפש סיבה ותוצאה) אין לי את כל התשובות אבל מה שאני עושה עובד לי דיי טוב עד עכשיו. לפני שנה הייתה לי תקווה שאפשר להחלים, היום אני באמונה שלמה שאפשר להחלים רק חסרה לנו הדרך... התמודדות נפשית זה נושא שעדיין נחשב טאבו לדבר עליו... ולדבר על החלמה נשמע קצת תלוש מהמציאות.... במיוחד כשחלק מהאנשים לא יודעים מה זה PTSD. מכירים רק את ה PTSD של הצבא. לא הזה מהתעללות בבית\אונס\ תאונת דרכים\ הכל ביחד. לרפא נפש פצועה לוקח זמן וזה תהליך תמידי שנבנה ומשתנה עם הזמן, הדרך לא ידועה מראש והשיטות כנראה לא קונבנציונליות. לכל אדם יעבוד משהו שונה. מדיטציות, טיפול פסיכותרפי, יוגה, דיקור, צמחי מרפא, ארומתרפיה, קנאביס, שחייה, ריצה, ריקוד, אומנות ואפשר הכל ביחד - העיקר לא להתעלם. ולמה רפואה קונבנציונלית לא מתאימה לחלק מהאנשים? מקבלים כדורים נגד הסימפטומים כדי להשתיק את הכאב במקום לטפל. לא יכול להיות שהשיח על דיכאון ואובדנות יהיה "ששש אל תדבר\י ככה! לחיות זה מתנה" אף אחד לא נולד אובדני אף אחד לא משתנה בין לילה בלי סיבה אף ילד לא נולד אובדני אף ילד לא נולד עם רצון לפגוע בעצמו, משהו קרה בדרך.. במקרה שלי היו כל הסימנים להזנחה פיזית ורגשית ואף אחד לא עלה על זה, ואולי העדיפו לא להתעסק בי בכלל.. וזה קצת אירוני, שהבית המזניח שלי דחף אותי לחפש מקום להיות בו, בדרך כלל הייתי אצל חברים והכל היה עובד בסדר עד שפעם אחת נפלתי על אפס. עבודה שלי על הטראומה לא מפסיקה, רק משתנה. פעם לא יכולתי להגיע לעיר שבה עברתי את התקיפה, החלטתי לעבוד על טראומה אז התחלתי להגיע לעיר ההיא עם חברים בשביל סידורים ובילויים, בשעות היום. אחרי זה התחלתי להגיע לעיר ולהסתובב בה יחסית חופשי חוץ מאזור מסוים שקשור לתקיפה, כל פעם שהתקרבתי לשם פיזית, עם חברים או בלי.. חוויתי ניתוק או גל פלשבקים כמה ימים רצוף - מה שפגע בשינה שלי... אחרי זה נשארתי לישון לילה בעיר אצל חברים, המון חרדה.. המון המון חרדה שייגמר באונס. כי זה קרה פעם וככה לאט לאט מפרקת את הטראומה. לא תמיד יש לי שליטה על זכרונות שצפים או מחשבות וזיכרונות מודחקים שפתאום צפים. לרוב אין לי שליטה אבל למדתי לקבל את זה כסימן - אם עולה בי רגש\ זיכרון\תחושה קשים סימן שאני סופסוף יכולה להכיר, לעבד, לעכל ולשחרר את זה. לפעמים זיכרונות מסוימים עולים כמה פעמים וכל פעם עוד משהו משתחרר אצלי. הזעם היחידי שקיים אצלי זה כנגד השיטה - אפשר לתת כדורים שמשתיקים סימפטומים אבל זה לא מחזיק מעמד זמן רב כי הכאב קיים מתחת לפני השטח. להגדיל מינון כדורים, לשנות תרופה, לשתות לאובדן חושים, להתמכר לסמים (סוכר\בצקים\ חומרים אחרים) הכל - רק לא להתעסק בכאב שבפנים כי מהרגע שמגלים אותו אי אפשר להתעלם ממנו, וההחלמה היא מסע (ולא קורס תלת שבועי של נטילת כדורי שמחה שמסדרים אותך) קיימת גם אכזבה מסוימת מהסביבה, כמעט תמיד שמעתי "אל תדברי ככה\ אל תחשבי ככה" ומעט מדיי שמעתי וקיבלתי " זה בסדר לחשוב\ להרגיש ככה, אני כאן איתך בתוך זה".

 

כרגיל הקריאה על אחריותכם..

אזהרת תוכן קשה.

.

.

.

..

יוני הוא חודש המודעות ל #פוסט_טראומה.

אם קרוהן מקבלים כי יש בדיקות מעבדה, פיברו בערך מקבלים, ההתמודדות הנפשית היא הכי שקופה.

יש כל כך הרבה סטיגמות סביב התמודדות נפשית.

תגידו למישהו "יש ל x בעיות נפשיות" ומיד תעלה בראש תמונה של מישהו במחלקה פסיכיאטרית קשור בחלוק, או אדם מוזנח ולא מטופח, מבודד.

אנשים חושבים שפוסט טראומה יש רק מצבא/פיגוע. שמעתי כמה פעמים שאנשים עם PTSD מהצבא יותר מסכנים מנפגעי אונס/ תקיפה מינית. אין פה השוואה בכלל וזה פוגע.

הקושי הגדול זה חוסר הבנה של הסביבה. רוצים שאהיה בסדר, רק לחשוב חיובי זה מה שיעזור לי כאילו מדובר במשבר רגעי ולא גיהנום כמעט יומיומי. כשאני מתפרקת אני מקבלת המון ביקורתיות מהסביבה, למה שאני שוב מתפרקת למה חוזרת שוב לזה.

המוח שלי זה מקום מסוכן, כל הזמן לנסות לשלוט במחשבות זה מתיש (ומזל שיש קנאביס).

חלק מהבעיה זה הסביבה שגדלתי בה, כשהתחלתי להראות סימני PTSD לא התייחסו ברצינות. לא להתקפי בכי וזעם בגיל 9, לא להתבודדות, לא להתקפי בכי וזעם בגיל 13, אשפוז בגיל 14, פגיעה עצמית 15-17, ועוד דברים קטנים כמו הרעבה והזנחה פיזית ורגשית. אמרו לי שאני ממציאה, בכנות גם אני חושבת שאני ממציאה לפעמים. מזל שיש בני משפחה אחרים שכן זוכרים דברים. לגן הייתי מגיעה בלי אוכל והיו אוספים אותי באיחור, הייתה לי אילמות סלקטיבית במשך שנה בגן והשד יודע איך למבוגרים סביבי זה נראה סביר.

נולדתי ילדה רגישה שהסביבה לא קיבלה אותה, שום רגש שהבעתי לא התקבל, בכי, זעם, שמחה, התלהבות..השתיקו אותי כי עשיתי יותר מדיי רעש.

גדלתי להיות נערה מופנמת שמסתירה רגשות ומתפוצצת מדיי פעם אז הביאו לי כדורים כדי להשתיק אותי. עכשיו אני בת 25 עם התנתקויות והמון זעם, וכעס וכאב ודברים לא מעובדים.

והסביבה לא מבינה, ואני מסתירה כי נמאס לי ששופטים אותי.אתם רואים חלקיק קטן ממה שקורה, ובכל זאת שופטים אותי. מרגישה שהסיבה רוצה "לנרמל" אותי כי לא יודעים איך להתמודד, או מנסים להקטין את הרגשות שלי כאילו מדובר במשבר של כשלון במבחן או פרידה מבן זוג. הרגשות שלי לא מקבלים לגיטימציה, לא בסדר להרגיש ככה, להפסיק להרגיש ככה אני לא יכולה אז הסתרה זה הפתרון, וככה אנשים מתאבדים.

על אובדנות אף אחד לא רוצה לשמוע.

ההורים שלי מתעלמים מזה, להכיר בעובדה שזה ברובו בזכותם קשה להם מדיי אז התעלמות זה פתרון.

אני משתפת פחות גם בגלל החשש שאני יוצאת בכיינית, לכולם יש בעיות ולא כולם מפורקים ככה. בכלל המקום של ההשוואות לאחרים הכי פוגע בי. מחקתי את עצמי כדי להתאים לאיזו משבצת שאולי שם יאהבו אותי ויקבלו אותי איך שאני, אבל זו לא אני וגם אז מקבלת ביקורת.

ביקורת שאני לא עובדת 5 ימים בשבוע, ביקורת על מחשבות ורגשות, ביקורת על מראה ותחושות שלי.

נולדתי ילדה רגישה שספגה את הסביבה שלי, בעולם אחר החוויה יכלה להיות שונה, רק שנולדתי לסביבה מזניחה, לא מטפחת, פוגענית ומסוכנת. חלק מהאשמה שייכת גם לעובדי הרווחה, ידעו שההורים שלי לא 100% ועדיין בחרו להשאיר אותנו בחזקתם. לא ברור למה.

לפני כמה ימים קיבלתי תוצאות אבחון אישיות שעשיתי כדי לגלות חוזקות וחולשות שלי, גיליתי שאני מונעת מהיגיון (הופתעתי), אני לא פסיכופתית, יש בי המון זעם וכאב ורגשות מופנמים, אני שמה לב לפרטים הקטנים ומנסה לפתור דברים בהיגיון, השאלה שמעסיקה אותי הכי הרבה זה למה, מנסה להסביר לעצמי דברים בהיגיון, לכן יש דברים שלא מסתדרים לי, כמו למה אני יצאתי יותר רגישה ולמה נולדתי למשפחה כזו, למה ולמה ולמה.

למה לי יש PTSD. האם הזנחה רגשית פיזית ונפשית של שנים וכמה תקיפות מיניות זה כל מה שצריך כדי לפתח דבר כזה?

הרוב יצא מבולבל,

אבל

אם יש לכם חברים מתמודדים תנסו פעם להיות איתם בקושי, לא לבטל אותו או "לנסות לשפר את מצב הרוח". תנו לנו להרגיש עצובים וכואבים בלי להרגיש שזה פסול להיות עצובים או כועסים.

 

אחרי כחצי שנה עם קנאביס וללא כדורים, בליווי פסיכולוגי והרבה כוח רצון שלי - התחילו ליפול אסימונים של הבנה. קנאביס משנה תודעה. אני יודעת מה עברתי ויודעת שלא יכולתי לעשות כלום אבל משהו בי לא שחרר ונתקעתי בלופ אינסופי של קורבנות ומסכנות, עצבים על ההורים ועל המצב, חוסר קבלה שזו המציאות. עם קנאביס נפל לי האסימון - אז לא יכולתי לעשות כלום כדי לשנות את המצב והתוצאה; במקום לסבול ולאכול את עצמי על זה אפשר לקבל ולשחרר. מחשבה טובה אבל הביצוע קשה יותר משחשבתי. איך אני מקבלת משהו שהמוח שלי הדחיק כל כך? אין אני מתחילה בכלל? התחלתי לשתף את המחשבות שלי לפני, תוך כדי ואחרי ה"הצפות". שנה שעברה הייתי במקום שונה לחלוטין, אבודה בתוך מה שקורה לי והיום יודעת להתנהל עם זה. החלטתי לשנות כדי להשתנות. כמובן שיש מחירים לשינויים, עזבתי כל מה שהיה בחיים שלא התאים לי\ גרם לטריגרים\ עצר אותי מלהתקדם, ועדיין נמצאת בתהליך. הצפות רגשיות היו לי מגיל קטן ולמדתי להדחיק אותן כי הסביבה לא ידעה איך להתמודד והתגובה הייתה בעיקר זעם ולכנות אותי בכיינית... ההדחקה הפכה להתקפי זעם. יש בי דברים שכואבים מילדות והצלחתי לחיות איתם בשלום יחסי עד האונס. התקיפה שברה אצלי משהו עמוק ובסיסי ועד היום מנסה לתקן אותו.. רק בשנה האחרונה התחלתי להבין את עומק ההשפעה של תקיפה מינית על הכל. עד אותו רגע חייתי בשלום יחסי עם עצמי והחרדה, חוסר הבטחון, חוסר אמון באנשים וכל מה שנצרב לי מילדות, אבל.. התקיפה שברה בי משהו פנימי , משהו שהיה חזק ויציב התרסק אצלי ומאז שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה, אין לי אשלייה שאני אחזור להיות כמו פעם.. מדיי פעם יש לי געגועים ללילות מלאי שינה ובקרים מלאים אנרגיה ותקווה. כיום יותר קל לי לראות אותי כאדם נפרד בתוך מערכת משפחתית לא מתפקדת, כל אחד חווה את אותה סיטואציה בצורה שונה; מבינה שאני אדם בפני עצמי וחוויתי חוויות מחוץ למשפחה שתרמו להתפרצות והתמוטטות נפשית ועם זאת מזכירה לעצמי שהמסגרת משפחתית-לא-מתפקדת שיחקה תפקיד חשוב בהנגשה שלי לכל טורף שם בחוץ - חיפשתי חום ואהבה ותחושת שייכות לקבוצה, נתקלתי בהמון אנשים מדהימים, היו כמה שפחות... פעם אחת נפלתי על אפס שפגע בי בצורה שלקח לי שנים להכיר בפגיעה ועדיין עובדת ומשקמת את עצמי. בזכות הקורונה זכיתי סופסוף לקצת שקט ומנוחה והתחלתי לעבוד על הפסטרמה שלי באמת. בלי הסחות דעת. בלי תירוצים. בהבנה שזה מסע עם עליות וירידות ולהיות מוכנה למסע. בלי קיצורי דרך... ובהתחלה זה קשה, רגילה לעשות הכל לבד אבל מסע לא עושים לבד... חזרתי לצייר לפני כמעט שנה. בפעם הראשונה שהיה לי שקט רצוף לכמה ימים. נזכרתי כמה שזה משחרר. חזרתי לתעד בכתיבה כדי להתמודד עם ניתוקים (דיסוציאציה). לפעמים לוקח לי זמן לעלות על זה שאני לא לגמרי מחוברת. פיזית כאן והמוח והרגש במקום אחר שאני לא רוצה לזכור.. אבל המוח מתעקש. לפעמים לוקח לי כמה שעות לעלות על זה, לפעמים כמה ימים. יש שיחות ואירועים שאני לא זוכרת את התוכן (לא בגלל קנאביס אלא בגלל חוסר בזנים בעקבות הרפורמה); פתאום מבינה שכבר יומיים מתנגן לי שיר בראש.. שיר שקשור לגיל מסוים ותקופה מסוימת שאני מדחיקה. סופסוף נוצר זמן להתבוננות פנימית כנה ועמוקה, זמן למידה. זמן ניסויים. אולי מדיטציה? אולי מזון שונה? אולי קנאביס אחר? אולי גישה שונה? אולי לכתוב במהלך כמה ימים? ועדיף לעבור לדף, רואים הבדל בין כתב יד במצבים רגשיים שונים.

 

לפעמים בא לי שיהיה מישהו שעושה במקומי את כל הדברים בזמן שאני בעוד גל כאבים. לא אכפת לי אם זה פיברו או אנדו או משהו אחר, כואב לי וזה כאב משתק, כאילו מנסרים לי את הרחם ועצמות האגן וכל החלק מהטבור ומטה משותק מכאבים, ועם זה אני מתמודדת כל כמה שבועות כבר שנתיים וחצי.

על הכאב הזה ליצמן אומר שהוא לא אמיתי ולא צריך לתת בגינו קנאביס רפואי.

הלוואי והייתי ממציאה.

נכון, אני יכולה לבקש "הלוואי ולא היה לי", ניסיתי פעם עם קרוהן ולא עבד.

נכון לעכשיו צרכתי פי 4 יותר קנאביס מביום ממוצע. שיא הכאבים עוד לפניי, כבר למדתי מפעמים קודמות.

ומחר עוד יום סידורים ואין אפשרות לבטל, מבחינתי פעם אחת אעצור את החיים בגלל הכאבים= אני נכנעתי ואבוד לי. מבחינתי להפסיק את הכל מרוב כאבים זה להיכנע, זה פתח לעולם של לשכב במיטה ולהפסיד את החיים בגלל כאב.

 

לפני קצת יותר משנה היה סגן שר בריאות שלא מבין בבריאות שטען שפיברומיאלגיה זו מחלה פסיכוסומטית ויש לטפל בה בכדורים פסיכיאטריים ונוגדי דיכאון. סגן שר הבריאות בעבר לא היה מעודכן בכך שנמצאה פתולוגיה בהרכב חיידקי המעיים שמקושרת לקרוהן ופיברומיאלגיה; פיברומיאלגיה לא נמצאת בהתוויה של קנאביס (בין היתר) בגלל אמירות כאלו ובורות סביב מחלות ללא תרופה קונבנציונלית -"חשוכות מרפא" *מה שנקרה חשוכות מרפא אלו מחלות ללא תרופה קונבנציונלית אך ניתנות לטיפול ושליטה בסימפטומים על ידי איזון מצב רגשי- נפשי- פיזי. אני עם קרוהן- מלחת מעיים כרונית ונמצאת ברמיסייה ללא כדורים ובזכות הדרך שאני עושה, כשהתחלתי לא האמינו לי ועכשיו רופאת גסטרו אומרת שאני הרופאה של עצמי. לפני שנה וחצי התחילו לי כאבי תופת סביב דימום, ביוץ ובתקופות בין לבין ובעצם נשאר לי שבוע +\- בחודש (כל חודש) שהוא ללא שום סוג של כאב. חשבתי שאני משתגעת עד שרופא מומחה בהדסה נתן לזה שם אך ללא אבחנה רשמית - אבחון רשמי מתבצע בניתוח ורק כשהמחלה בשלב מתקדם ויש נגעים אפשר לאבחן אותה, אני מעדיפה להישאר עם "חשד ל.." במקום להתנתח ולכרות איברים. עברתי הליך פשוט יחסית ומה שנמצא לא היה חד משמעי - אבל ברור לכולם שיש שם משהו וזה לא "כלום שאני ממציאה בשביל צומי" החשד הראשון היה אנדומטריוזיס ועכשיו החשד - אדנומיוזיס. מחלת נשים שקשורה לשיבוש הורמונאלי, תאי רירית רחם שיוצאים מחלל הרחם ו"מתלבשים" על תאים אחרים בגוף מה שיוצר תגובה דמוית דלקת, וכמובן כשיש שינוי הורמונלי תאים אלו מגיבים. (כמובן שזה הסבר לא מדוייק ולא מדעי) חלק מהסימפטומים הקלאסיים של מי שמתמודדת עם אנדומטריוזיס \ אדנומיוזיס : - כאבי בטן, בחילות, שיבוש תאבון, חשקים למאכלים מסויימים (כמו קרייבינג של הריון ללא הריון) - דימומים לא סדירים, כאבי מחזור לפני\בזמן ביוץ, כאבים בקיום יחסי מין, כאבים באגן סביב ביוץ ודימום, לפעמים כאבים שמשתקים אותי למיטה- מהטבור ומטה - מיגרנות, מצב רוח מדוכדך (תנסו להיות שמחים במצב של כאב כמעט תמידי), רגישות לצלילים ואור בעקבות המיגרנות - כאבי שרירים ועצמות, עייפות\ תשישות כרונית. יש קשר בין פיברומיאלגיה ואנדומטריוזיס\ אדנומיוזיס כשכתבי את הפוסט טרם היה לי אבחון רשמי והייתי בהליך של אבחון, מצד אחד סבלתי מכאבים שנתיים וחצי וחיכיתי שיעבור, מצד שני ההיגיון אמר לי שיש צורך לטפל במצב ואי אפשר להמשיך להתעלם. הרציונל אומר - לטפל, הרגש אומר - אבל לא בא לי "עוד" אבחון, לא מספיק יש לי כמה אבחונים? ואז נפל לי אסימון, חשוב ומשמעותי ונוגע לכל מצב רפואי - האבחון לא עושה אותי "חולה" האבחון נותן אסמכתא שאיתה אפשר לדרוש זכויות. משהו כואב לי וצריכה טיפול, טיפול יינתן על סמך אבחנה. האבחנה נתנה לי אפשרות לקבל טיפול שיקום רצפת אגן (אבל התורים פעם בחצי שנה למי שאין כסף לפרטי) חלק מהטיפול במחלות נשים כולל דיכוי הורמונאלי\ איזון הורמונאלי על ידי כדורים או זריקות, לפעמים התקן תוך רחמי. כל אלו פחות רלוונטיים למחלות מעיים ומי שיש לה בטן רגישה. המטרה שלי להגיע לאיזון בסימפטומים על ידי צמחי מרפא והליך נפשי- רגשי ואני יודעת שאצליח, ייקח כמה זמן שזה ייקח.. את הטקסט כתבתי תוך כדי גל כאבים, 3 ימים לפני דימום, בידיעה שהגיהנום האמיתי עוד לפניי. היום יודעת להתכונן טוב יותר ומאמינה שעם הזמן אדע לזהות ולהתמודד יותר טוב, ואולי גם להחלים או לפחות לחיות עם הכאב בשלום. הדבר העיקרי שהשתנה זו הגישה - זה בדר ורצוי לנוח מדיי פעם, לאגור כוחות להמשך המסע. אני לא רובוט או מכונה על פס ייצור למרות שהמצאות המודרנית מנסה להכתיב לנו להיות רובוטים שנותנים תפוקת עבודה ומתפקדים 24\7 אחד השינויים המשמעותיים שקנאביס העניק לי זה שינוי תפיסה - אני לא מסכנה ומסוממת אלא מתמודדת עם מצב רפואי מורכב והקנאביס עוזר לי לטפל בחלק מהסימפטומים, השאר עבודה שלי (תזונה, עבודת גוף נפש, מדיטציה וכו) התחלתי להבין שאני בעלת קצב שונה ויכולות שונות בעקבות המצב הרפואי, מצד אחד יש כישרונות שאפשר לפתח מצד שני אני לא יכולה להחזיק במסגרת עבודה סטנדרטית בעקבות מצב רפואי... גם היום לפעמים בא לי שמישהו יטפל בי בזמן שאני בהתקף.. מותר לחלום. אם את חושדת שיש לך אנדו או מכירה מישהי שמתמודדת ולא יודעת איפה ניתן למצוא תמיכה ומידע - **קישורים לקבוצות הקשורות לאנדומטריוזיס ( אפשר למצוא אותי בחלקן) אנדומטריוזיס ישראל אחיות אנדומטריוזיס ישראל ממים של אנדומטריוזיס endoMEMEtriosis (Endometriosis Memes) ❤️ 🧡 💛 💚 💙 💜 מוזמנים להגיב, לשתף במחשבות\רגשות\ תחושות שעולות בעקבות הטקסט

האם אתם מתחברים כמטופלים או שגיליתם לראשונה את עולם הקנאביס (וקנאביס "רפואי") כצופים מהצד? חשים הזדהות עם התמודדות? יש שאלה או סתם רוצים לדבר? שלחו הודעה כאן או בפייסבוק😄 #יומני_קנאביס #קרוהן #פיברומיאלגיה #PTSD #אנדומטריוזיס #החלמה

פוסטים קשורים

הצג הכול

1 Comment


Unknown member
Sep 29, 2020

פוסט ראשון בנושא אנדומטריוזיס!

Like
bottom of page