top of page

#יומני_טרום_קנאביס 2017-2018

עודכן: 24 בנוב׳ 2022

הטקסט עלול להכיל טריגרים

 

2017 הייתה שנה לא פשוטה בכל מובן אפשרי. מבחינה בריאותית הגעתי לסף בטיפול תרופתי, הייתי במינון מקסימלי של אימוראן לקרוהן, ציפרלקס לתסמיני PTSD ובלי טיפול לפיברומיאלגיה, כל מה שהיה לרופא להציע טיפול תרופתי, פסיכיאטרי ורפואה משלימה - את הרוב ניסיתי ללא שיפור משמעותי. מבחינה אישית זו הייתה שנת פרויקט גמר, לחץ ועומס בלימודים ובנוסף התמודדתי עם מוות של אנשים קרובים. באותה שנה שברתי שתיקה והתלוננתי על תקיפה מינית (אחרי שגיליתי שאני לא היחידה ולא דמיינתי ומה שקרה לי זו בעצם שיטת פעולה של אותו חלאה), כמובן שזה הציף את כל הפוסט טראומה (פסטרמה😂) הייתי בטיפול פסיכולוגי ואנשי מקצוע ידעו מה עובר עליי, בערך. הדחקתי את התקיפה במשך 5 שנים מכל מיני סיבות, בעיקר במחשבה שדמיינתי את זה ואם אספר אף אחד לא יאמין לי. כתבתי לעצמי אינספור טקסטים ואת רובם מחקתי אבל יש כמה שנשארו איתי ורובם מעולם לא פורסמו. באותה תקופה עדיין לא דיברתי בגלוי על ההתמודדות שלי, אפילו לא הייתה אבחנה רשמית עד אמצע 2017. קיבלתי כדורים מגיל 15 לשלל "תסמינים" ללא אבחנה רשמית של מה יש לי.. רק תסמינים. כילדה ונערה המון פעמים שתקתי גם אם ידעתי שמשהו לא תקין מתנהל כאן, פשוט כי הרגשתי שהקול שלי והעקשנות שלי לא "שווים" ואף אחד לא מקשיב לי גם ככה. היום למזלי יש לי מספיק ידע כדי לא לשתוק, להתווכח ולהוכיח כשמשהו לא תקין. או לפחות לא לשתוק.

 

(נכתב 8.9.2017) אני מפחדת מגברים אפילו עכשיו אני לא מוכנה לשבת ליד אף אחד באוטובוס, לא ליד הגברים האלו ואין מקום פנוי ליד נשים. גם בעבודה, גם בלימודים, יש לי חרדה מגברים ואני לא חושבת על זה בכלל. פעם ראשונה שחשבתי על זה ואמרתי את זה בקול היה השבוע כשדיברתי עם (אשת מקצוע בעל"ם שליוותה אותי), חשבתי שאולי זה קשור למקום עבודה, ולמה שקרה במלון, אבל אני זוכרת שתמיד פחדתי להיות בקרבת גברים, גם בגיל 14, לא יכולתי שיחבקו אותי, לא יכולתי להיות בסיטואציות עם בנים, זה היה כל כך מוזר לי, מספיק היום שמישהו ישים עליי יד באוטובוס וזה יקפיץ אותי, כמו באוטובוס מתל אביב לירושלים לפני שבועיים, או לפני כמה דקות כשמישהו נגע בי כדי להזיז אותי מהדרך, ופשוט קפאתי לרגע וזזתי בטיל ממנו, כאילו הוא איים עליי הרגע. מה זה? טראומה? מה זה משנה ההגדרה? אני יודעת שיש לי סיוטים. אבל בשנה האחרונה זה החמיר. פעם הייתי זוכרת את הסיוטים שלי ועכשיו אני מתעוררת בזיעה ולא זוכרת כלום כמעט, רק יודעת שזה היה ממש נורא, כל כך נורא שהמוח שלי לא נותן לי לזכור את זה. מה קורה שם שיותר גרוע מלחלום על בני משפחה אונסים אותי?

 

זה השלב שהתחלתי להבין שמשהו ממש לא תקין עובר עליי וזה לא מעכשיו.. הרי היו לי תסמינים דומים גם לפני האונס, ולפני ההטרדה בעבודה. מצד שני תקיפה מינית ראשונה התרחשה בגיל 6 ....אז האם אי פעם הייתי "נורמלית"? כנראה שלא, אבל ברגע שנהייתי מודעת לכך החלטתי שזה משהו שאני עובדת עליו ומשנה אותו, ייקח כמה שייקח. זו הייתה התקופה שהתלוננתי במשטרה, חודשיים אחרי התלונה באתי לעימות מול החלאה, הוא ניסה ליצור אצל החוקר רושם שאני דפוקה מהיסוד, חולת נפש ושיש לי בעיות של הבנת המציאות או משהו בסגנון. החוקר הסתכל עליו ואמר שאין קשר לעבר שלי, גם חולות נפש נאנסות.

 

(נכתב 5.10.2017) בעוד 200 שנה לא יקרה לי כלום. לא יהיה לי גוף ולא יכאב לי. אני אהיה קבורה באדמה, או שרופה, או שהגוף שהיה פעם שלי יהיה מזון לעצים וחרקים. לא ידוע באילו שיטות קבורה ישתמשו בעתיד.

בעוד 200 שנה מהיום, אני לא אדמם כשאחתוך וורידים. לא יהיו לי בחילות בוקר, לא יהיו לי רגשות, אני לא ארגיש מחוללת, מטונפת, כמו משהו פגום. מוצר סוג ב.

לא יהיה לי געגוע לפעם, כי הגוף שלי לא יהיה קיים.

זה לא משנה אם אני אשכב עם עוד אחד או פחות אחד, יהיו לי יותר קעקועים או בכלל לא, לא יכאב לי בסקס, אני לא אקפא בסקס, אני לא ארגיש צורך לחיבוק חם.

אני רוצה להגיע לשם, או לפחות לא להיות קיימת לכמה זמן. אבל זמן לא קיים כשאתה לא קיים פיזית, נכון?

אז אני רוצה להיות לא קיימת. זו לא בקשה מוגזמת.

אתמול שכבתי עם בחור, וקפאתי, הרגשתי כלום. לא הרגשתי בסיטואציה. הרגשתי מנותקת. זה סרט. זה זיכרון של מישהי אחרת. זו בובה על חוט שעושה מה שאומרים לה. אני לא בסיטואציה. אני לא שם. אני לא באמת קיימת.

למה אני מרגישה ככה? הוא לא עשה שום דבר רע. אולי אני לא בנויה לחיים נורמליים? נדפק לי המוח מגיל קטן. ככה זה פגיעות מיניות מילדות.

אין לי זכות להתאבד. אני רוצה לא להיות קיימת פשוט.

 

מהיום שהלכתי להתלונן על התקיפה מ2012 נפתח סכר של רפש שישב אצלי בפנים. עברתי המון בחיים עד לאותו רגע שאדם - שהחשבתי לחבר - החליט לעשות בי כרצונו למרות שדיברתי את חוסר רצוני. סיפרתי ל 2 אנשים תוך 24 שעות על המקרה. אחד נשאר אובד עצות, אחת אמרה לי משפט שיום לא הייתה מוצאה מהפה - משפט שגרם לי לזלזל היכולת שלי להבין את הסיטואציה ולנרמל מה שהיה שם. אז לא.... אם אני באה לבחור לראות סרטים, אני לא מצפה שזה ייגמר ביחסי מין כפויים. אם מזמינים אותי לסרט אני מצפה לסרט, כזו פשוטה אני. ואם מישהו רוצה סקס זה בסדר לרצות. צריך לשאול אם אני גם רוצה. ואם אני מתרחקת סימן שלא. ואם אני אומרת לא - סימן שלא! היו לו כמה הזדמנויות להפוך את זה מאונס לפשוט רגע "מביך"- בחורה אומרת לא, בחור מבין את זה ומרגיש מובך וממשיכים הלאה. הסצנה הזו יכולה להתרחש גם הפוך - בחורה רוצה סקס, בחור אומר לא.. רגע "מביך" וממשיכים הלאה. אבל הוא המשיך וזה כל ההבדל. וכן, במצב הפוך בו בחור מסרב לבחורה והיא ממשיכה בכל זאת\ מנסה לשכנע זה אונס לכל דבר. ניסיתי ממש להיות נורמלית בתוך כל עולם המיניות, אפילו ניסיתי בכוח, חשבתי אם ארגיל את עצמי לא לקבל התקפי חרדה או להתנתק תוך כדי מגע מיני הסיוטים יעזבו מתישהו. אז גיליתי את יתרונות הקנאביס בהחזרה למציאות. התחלתי לעשן זנים מרגיעים לפני מגע כדי להתחבר חזרה לגוף שלי ולרגע הזה. לא תמיד עזר ולא תמיד ידעתי מה אני מעשנת (לפני הרישיון), מאז התקדמתי והיום מבינה שמעולם לא הייתה לי דוגמה בריאה למיניות, נשיות ואהבת הגוף. כל המודלים שהיו לי פגומים ביסודם, כל הבושה העצמית וחוסר הקבלה העצמית שאמא שלי חשה הועבר אליי וזה נושא לפוסט נפרד.

 

(נכתב 4.12.2017) איזה התעללות מטורפת אני עוברת, בגלל עצמי. השאיפה לשלמות, להיות כמו כולם, להיות בסדר. לא נותנת לעצמי זמן לנוח, להתאושש.

מכריחה את עצמי להתגבר על טראומה כמה שיותר מהר, רק להיות נורמלית, רק לא להיות בפוסט טראומה.

וכשאני לא מצליחה אני מטושטשת את עצמי בכל דבר אפשרי, מתנתקת מהגוף כי קשה לי.

וכשאני סופסוף מרגישה את עצמי, אני לא מצליחה לנשום, הכל חונק וקורס, הכל כואב לי ואני חיה את הטראומה שוב ושוב ושוב. אני כל כך קשה עם עצמי.

אני בוחנת את עצמי בלי סוף, זה לא אנשים אחרים מקטינים אותי, אני מקטינה את עצמי כל הזמן, לא מאמינה בעצמי.

אני שמה איפור כדי לא לבכות, כי אם אני אבכה האיפור יימרח, וכולם יראו שאני בוכה, וזו בעצם הבושה הכי גדולה, להראות חולשה .

אני צריכה להישאר עם המסיכה שהכל מושלם והכל בסדר, כי זה מה שאני מצפה מעצמי.

 

המחסום הכי גדול בהחלמה זו הבושה. איך נתתי לזה לקרות? למה לא התנגדתי יותר? למה התלוננתי רק עכשיו (אחרי 5 שנים של סיוטים בלתי פוסקים וכדורים שנתנו לסיוטים וחרדות האלו)? למה אני מגיבה ככה? למה אני לא כמו פעם? איך אני "מתקנת" את עצמי חזרה? ניסיתי כל כך חזק להישאר רגילה ונורמלית. באותה תקופה סיימתי לערוך ולהגיש פרויקט גמר באדריכלות ועיצוב פנים, קיבלתי ציון טוב ועברתי את כל מבחני הסיום במועד א אבל זה לא עניין אותי. אני כישלון כי נאנסתי ולא מצליחה להחלים מזה. בראש שלי שפטתי את עצמי למה אני תקועה על זה. הפגיעה התרחשה ב 2012, אז למה ב2017 אני עדיין חיה אותה? והיום אני יודעת את התשובה - כי אף פעם לא התמודדתי עם התקיפה. פשוט הדחקתי והדחקתי, כמו כל הדברים שצפו לי בשנה האחרונה תחת #יומני_קנאביס . הדחקתי כי הרגשתי חלשה שלא הצלחתי להגן על עצמי -אבל כן הצלחתי לברוח מהבית שלו כמה שעות אחרי, כשהוא אוחז בידי ואני אוחזת בידית הדלת יציאה כאילו החיים שלי תלויים בזה. חייתי כאילו כלום, אבל המוח זוכר, הגוף זוכר והרגש זוכר. אז השתמשתי בקנאביס כדי שלא יכאב לי, תוך כדי למדתי איך להשתמש כך שגם תהיה התקדמות והחלמה במקום הדחקה ועמידה במקום.

 

סטטוס פייסבוק על קנאביס ופיברומיאלגיה
פיברומיאלגיה וקנאביס ללא סיבידי מביא לתוצאות כאלו

חודשיים וחצי לאחר אבחון רשמי של פיברומיאלגיה (ו 8 שנים של כאבים) נותרתי ללא פתרון ממשי. ניסיתי הידרותרפיה, רפלקסולוגיה, דיקור, שיאצו, פיזיותרפיה. על כדורים לא היה מה לדבר.. הראומטולוג הציע כדור פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי, נכנס לתיק האישי וקרא שאני מטופלת בשניהם. כשהציע כדורים שאלתי אותו מה מהם מתאים ליטול עם מחלת קרוהן, לא היה לו מושג ונשלחתי לעשות מחקר אצל רופאת גסטרו- גם לה לא היה מושג אז עשיתי מחקר עצמי וגיליתי ששום דבר לא מתאים לקרוהן. למה? תופעות לוואי חלקיות של רוב משככי הכאבים החזקים: תופעות במערכת העיכול, מחשבות אובדניות, בלבול, אובדן חשק מיני, פגיעה בכבד, התמכרות ותופעות גמילה במידה ומפסיקים ליטול את התרופה, פריחות, שינויים בדופק ולחץ דם, שלשולים, עצירות, כאבי שרירים ומפרקים, כאבי גב. ואלו רק חלק מתופעות לוואי שכיחות. (חפשו בגוגל ליריקה\ סימבלטה) אז נותרתי עם קנאביס, אבל לא ידעתי מה מעשנת. לא ידעתי שיש זנים מעוררים וזנים מרגיעים. בטח לא ידעתי שאפשר לעשן או לאדות תלוי באפקט שרוצה לקבל מהצמח. אבל זוכרת שכעבור 40 דקות הכאבים נרגעו. לא ידעתי אז שיש סוגי כאב שהקנאביס קודם מחמיר ואז משחרר... בשיחותיי עם כמה פיברואיות וחולי כאב אחרים גיליתי שאני לא לבד בעניין החמרת-הכאב-לפני-שיכוח-כאב. היום עם רישיון וניסיון מסוים יודעת להתאים זן וצורת צריכה לצורך ספציפי שלי.

 

(נכתב 19.6.18)

אני רוצה למות

אני מרגישה מפגרת כי נאנסתי

נתתי לזה לקרות

בא לי למות

אני פגומה ומקולקלת

אני מזוהמת

אני לא מתפקדת כמו כולם

אני לא יכולה לשכב עם חבר שלי בלי לעשן

אני לא יכולה לאונן בלי לעשן.

בתכלס יש לי חשק רק כשאני מטושטשת

הלוואי החיים שלי היו מתחילים מנקודת מוצא שונה

בטח לא הייתה לי ברירה אלא ללכת במסלול הזה של פגיעה, כי ככה זה כשההורים שמים זין.

 

בשנה של התלונה סיפרתי להוריי על העניין. אמא בבית שלה, אבא בבית שלו. אמא לא ידעה מה להגיב ואבא שאל - אם זה קרה לפני 5 שנים, למה את בוכה עכשיו? מהר הבנתי שאין לי על מי לסמוך כאן ואין על מי להיתמך - בכנות לא ציפיתי שיעזרו אבל לפחות שלא יקטינו או יבטלו את התחושות שלי. מיניות תקינה קשה למי שלא נחשף למודל של מיניות תקינה. בילדות וגיל ההתבגרות בוודאות נחשפתי רק למודלים מעוותים של מיניות ובחיי הבוגרים ניסיתי לבנות משהו לא מעוות - ואז עברתי תקיפה מינית. (והיו דברים "בקטנה" במהלך גיל ההתבגרות.. בקטנה = תחום אפור של לא חוקי, לא בסדר אבל יהיה קשה להוכיח את זה) לא היה שלב בחיי הבוגרים שצל התקיפה לא הוטל עליו. בין אם זה בהוסטל בנות - לרוב הרגשתי לא קשורה לחלק מהבנות שפשוט "מבינות גברים", שולטות בהם ומנצלות אותם (בעיקר בעזרת סקס ומיניות), או במכללה שפחדתי פחד מוות מהגברים בכיתה ובמכללה וניסיתי להיעלם לתוך עצמי - לא להתלבש חשוף מדיי, צמוד מדיי או באופן שיכול לעורר התרגשות אצל מישהו, כי ככה בטוח אותקף שוב. גם כשהגעתי למקום יחסית שלם עם עצמי, שהחיים שלי הולכים להיות לילות מלאי סיוטים וימים מלאי חרדה, ואולי מישהו יצליח להסתדר איתי ולאהוב אותי כזו.. גם אז הייתה לי אשמה עצמית. כל נושא המיניות הוא אשמה עצמית. אם לא הייתה לי מיניות, לא הייתי מותקפת? בגיל 18? 15? 6? מתי עובר הגבול שאני כבר לא ילדה ואין דבר כזה "לא רוצה מיניות", ולכן אין מצב שאני "לא רוצה סקס"? (תשובה- אין דבר כזה שאחרי גיל מסוים חובה להיות חרמנים 24\7 ואסור להגיד לא למיניות) היום אני יודעת שרוב מי שעבר\ה תקיפה מינית לא שלמים עם המיניות שלהם. נע בין בושה לאשמה ורצון להעלים את המיניות, ולפעמים דווקא ניסיונות להחלים ולקבל את המיניות. אבל זה לא קורה בפעם אחת ויוצר תסכול. אני לא רציתי להיות "לא בסדר". אבל הזדרזתי כל כל שלא אפשרתי לעצמי להיות לא בסדר לתקופה. זה בסדר להיות לא בסדר, היום אני מבינה. אז עמדתי עם סטופר דימיוני וניסיתי להיות הכי בסדר כמה שיותר מהר. כי הסביבה שלי לא ידעה מה עבר עליי, היה ועדיין יש תביעות השתקה נגד כל המעורבות בסיפור (אז לא יכולתי לחשוף את שמו ולדבר על כך בחופשיות) ופשוט ניסיתי להיות מודל של אישה אידאלית, נורמלית, מינית, שמחה ומתפקדת. אם קראתם עד כאן כנראה הבנתם שאני רחוקה מכל התיאורים של אישה אידיאלית ומוגדרת. אולי רק אישה וגם זה לפי מצברוח.. לפי הפייסבוק שלי אני חדקרן סגול לשעבר וכיום מזדהה (לפעמים) כעטלף סגול נצנצים.😜😜 לפחות אני עטלף סגול נצנצים יותר שלם ושמח ממה שהייתי בתור אישה אידאלית של מישהו אחר בתוך תבנית שלא מתאימה לי. ❤️ 🧡 💛 💚 💙 💜 תודה על הקריאה, מוזמנים להגיב, לשתף ולהירשם כמנויים לקבלת עדכונים . מוזמנים לשתף במחשבות\רגשות\ תחושות שעולות בעקבות הטקסט, בין אם אתם מתחברים כמטופלים או שגיליתם לראשונה את עולם הקנאביס (וקנאביס "רפואי") כצופים מהצד. ❤️ 🧡 💛 💚 💙 💜 גילוי נאות: הכותבת הינה מטופלת בקנאביס רפואי בעלת רישיון ואין בכתבים ניסיון לעודד טיפול כזה ואו אחר ללא גורם מקצוע. הפוסטים הינם תיעוד עצמי במסע ההחלמה ותפקידו של קנאביס במסע זה. #יומני_טרום_קנאביס #קרוהן #פיברומיאלגיה #PTSD #החלמה

Comentários


bottom of page